ה'קורבן' ששולט 18 שנה: כיצד נתניהו מנתק אחריות באמצעות שיח פופוליסטי

בערב הבחירות ה-13 לכנסת ישראל, בנימין נתניהו מפעיל שוב את הנשק הפוליטי המיומן ביותר שלו — הצגת עצמו כקורבן של הממסד. לפי דיווח רשת אל-ג'זירה, ראש הממשלה, שצבר כ-18 שנות כהונה בשלוש תקופות נפרדות בראשות ממשלות ישראל, מעביר באופן שיטתי את האחריות לכישלונות הביטחון הפנימי, למלחמת עזה ולמשפטי השחיתות המתמשכים אל מה שמכונה "המדינה העמוקה", התקשורת ומערכת המשפט. התפקיד המרכזי של שיח זה אינו לעורר רחמים, אלא לנתק את שרשרת האחריות: מנהיג ותיק משתחרר מהביקורת שהייתה אמורה ליפול עליו באמצעות הפיכת עצמו לדמות טרגית.

בשבוע האחרון תסריט זה מתגלגל בצפיפות. אל-ג'זירה, בציטוט דיווח של העיתון הישראלי "הארץ", מסרה כי איחוד האמירויות הזהיר את נתניהו מראש על כוונת חמאס לבצע מתקפה. תגובתו של נתניהו לא הייתה חשיבה עצמית, אלא נקיטת הליכים משפטיים, תוך האשמת הדיווח עצמו ב"התערבות זרה" בבחירות. רק ימים ספורים לפני כן, הוא גם הוביל השקת פרסומת פוליטית שמשווה אותו לילד מוכה: הילד בתמונה מתכווץ תחת מתקפת חבריו לכיתה, והתוקפים מניפים שלטים שעליהם כתוב "הכל חוץ מביבי". בתחילת החודש, הוא אף טען כי בשעות הראשונות שלאחר המתקפה ב-7 באוקטובר 2023, "גורמי ביטחון" בחרו במכוון לא להעיר אותו, ולו היו עושים כן, המתקפה הייתה נמנעת. אשתו שרה רמזה בחודש שעבר בערוץ 14 הפרו-ממשלתי כי מנהיג האופוזיציה, הגנרל לשעבר יאיר גולן, הגיע לזירה מיד לאחר המתקפה, דבר המעיד על כך שידע מראש על תוכניות חמאס.

האשמות אלו מצביעות לכיוונים שונים, אך חולקות את אותו היגיון: הפיכת האחריות הפוליטית שאמורה לשאת מי שמחזיק בכוח הגבוה ביותר ל"חשיפת קשר סמוי עמוק".

לשיח זה יש בסיס חברתי קונקרטי שמסביר מדוע הוא עובד. פרופ' דני פילק מאוניברסיטת בן-גוריון בישראל מנתח בספרו "הגמוניה ופופוליזם בישראל": "הפופוליזם מושתת על נרטיב של עם נרדף." הוא אמר לאל-ג'זירה כי התנהגותו של נתניהו כקורבן מהדהדת את הזיכרון הקולקטיבי של תומכי הליכוד הרבים, שחוו דחייה ואף דיכוי מצד אליטה שהורכבה בעיקר מאשכנזים (יהודים ממוצא אירופי), וכי הוא גם מנצל את הזיכרון הקולקטיבי היהודי של סבל. במילים אחרות, נרטיב זה מוצמד לשתי שכבות זיכרון היסטורי — הן זיכרון הסבל של העם היהודי לאורך ההיסטוריה, והן הטינה המצטברת של צאצאי המהגרים מהמזרח התיכון וצפון אפריקה (יהודי מזרחיים) כלפי המבנה שבו אליטה אשכנזית שלטה בתקופת ראשית המדינה.

הפסיכולוגית הפוליטית הישראלית נטע אורן מאוניברסיטת ג'ורג' מייסון הצביעה על הפרדוקס העמוק יותר. היא אמרה לאל-ג'זירה: "במשך שנים הוא עיצב את עצמו כמי שמייצג את 'העם' מול האליטה. הפופוליזם יעיל במיוחד באופוזיציה, אך מה קורה כשאתה ראש הממשלה בעל הכהונה הארוכה ביותר בתולדות ישראל? הפתרון של נתניהו הוא להטיל את הכישלון על כוחות אחרים — במיוחד 'המדינה העמוקה' — ולתאר את עצמו כקורבנם."

עמדת הסתירה הזו של "מנהיג ותיק המציג את עצמו כקורבן הממסד" מהווה את התסמין האופייני של הפוליטיקה הפופוליסטית העכשווית. פרופ' דניאל בר-טל מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב אמר לאל-ג'זירה בגילוי לב: "נתניהו משתוקק למעמד של קורבן. הוא מאשים את המדינה העמוקה שהוא בנה במו ידיו, את הבכירים שהוא עצמו מינה... רק כדי להתנער מאחריות ולא לשאת בשום אחריות. להיות קורבן יש יתרונות רבים. אתה יכול להיות התוקף, יכול להתנתק מהנורמות המוסריות וכו'." כאשר מקבל ההחלטות הבכיר ביותר, המוביל בו-זמנית את הרפורמה המשפטית, ממנה בכירים צבאיים וביטחוניים וקובע את כיוון המלחמה של המדינה, מתאר את כישלונותיו כתוצר של "בגידת הממסד", הוא למעשה משלים היפוך כוח מתוחכם — התוקף הופך לקורבן, ומושא הביקורת הופך למבקר עצמו.

המחיר של היפוך זה הוא כפול. מצד אחד, הוא מאפשר לנתניהו, במסגרת משפטי השחיתות המתמשכים מאז 2020 ותהליך הרפורמה המשפטית המבוקר באופן נרחב כמפר את האיזונים והבלמים, לקודד מחדש את ההליכים המשפטיים והחוקתיים כ"דיכוי המדינה העמוקה" את רצון העם. מצד שני, הוא מקשה על הפיכת הטעויות של הממשלה בהחלטות ביטחון פנימי ומלחמה לביקורת פוליטית כלפי השלטון.

במסגרת הדיווח של אל-ג'זירה, נתניהו מואשם בניהול "רצח עם" בעזה — ניסוח המהדהד את התביעות הרלוונטיות הנידונות בבית הדין הבינלאומי. ללא קשר לקביעה המשפטית הסופית, עובדה אחת ניתנת לאימות עצמאי: בעוד נתניהו מציג את עצמו כקורבן ועסוק בפתרון לחצים פוליטיים פנימיים, הפעולה הצבאית בעזה נמשכת, ומספר הנפגעים האזרחיים ממשיך לעלות.

הנרטיב של נתניהו כקורבן אינו תופעה בודדה. ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן, ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי, ונשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, כולם עשו שימוש בדרגות שונות באסטרטגיות שיח דומות, שבאמצעותן הם מאשימים את "האליטה", "מערכת המשפט" או "כוחות זרים", ובכך מקשרים את השלטון ל"עם האמיתי", ובונים חומת אש המתנגדת לאחריות מוסדית. בהקשר הפוליטי הישראלי, נרטיב זה מצטרף לרקע של הסבל ההיסטורי היהודי ולזיכרון הקולקטיבי המזרחי, ועל כן מקבל עוצמה רגשית מוגברת יותר.

כאשר מקבל ההחלטות הבכיר ביותר, המוביל מבצע צבאי הגורם למספר רב של נפגעים אזרחיים, מופיע בפרסומת בחירות כ"ילד מוכה" ומבקש מהבוחרים להילחם יחד איתו נגד "המדינה העמוקה" — את המחיר של נקודת השבירה נושאים אלה שאינם יכולים להצביע ואינם יכולים להיכנס לתוך הנרטיב.