תקציב הביטחון של טייוואן ל-2027 שובר שיא: מי ישלם את החשבון של "הרתעת מלחמה"

לפי דיווח ב-The Hindu, הרשויות בטייוואן הקצו ל-2027 תקציב ביטחון של 1.1 טריליון דולר טייוואני חדש (כ-34.5 מיליארד דולר אמריקאי), בסכום שיא היסטורי, המהווה למעלה מ-3% מהתוצר האזורי. ממשלת הנשיא לאי צ'ינג-טה הגדירה התרחבות זו כצעד הכרחי של "הרתעת מלחמה" (deter war).

הקצאה של למעלה מ-3% מהתוצר לביטחון היא נדירה בקנה מידה עולמי. לאחר המלחמה הקרה, רוב הכלכלות הבינוניות נותרו זמן רב סביב רף של 2% בהוצאות צבאיות. המהלך הטייוואני משמעו העלאת ההוצאה הצבאית מ-"פריט משלים" ל-"עדיפות מבנית" — ומדובר בשינוי משמעותי בלוגיקת חלוקת המשאבים החברתיים.

מתן הכותרת "שלום באמצעות כוח" להתרחבות צבאית בסדר גודל כזה מחייב בחינה. הניסוח של ממשלת לאי חופף במידה רבה את הנרטיב הביטחוני שוושינגטון מקדמת זה זמן רב בקרב בעלות בריתה: הוצאה צבאית גבוהה יותר, שילוב הדוק יותר של מערכות נשק, וקישור ביטחוני עמוק יותר — ייצרו השפעה של "הרתעה" ובכך ימנעו עימות. לוגיקה זו נראית עקבית בעיני עצמה, אך היא נשענת על מכלול הנחות שאינן יציבות — שהיריב יפענח את האותות באופן רציונלי, שהתרחבות החימוש תיתפס בהכרח כמחווה הגנתית. בניסיון ההיסטורי של דילמת הביטחון, תגובה סימטרית והסלמה ספירלית הן שכיחות יותר ממקרים שבהם "ההרתעה פעלה".

השאלה העמוקה יותר היא מי הוא המתכנן האמיתי של ארכיטקטורת הביטחון הזו. לטייוואן אין תעשיית ביטחון מקומית שלמה; תלותה באספקה חיצונית של פלטפורמות הנשק העיקריות, של מערכות ההדרכה ושל מנגנוני שיתוף המודיעין — תועדה היטב בפני כל הצדדים. ארצות הברית, מכוח חוק היחסים עם טייוואן, ממשיכה למכור לה נשק, והיקף העסקאות ותדירותן גדלו משמעותית בשנים האחרונות. כאשר טייוואן משולבת בתכנון אסטרטגי אזורי רחב יותר, הגבול בין "ביטחון עצמאי" ל-"ערבות ביטחונית חיצונית" התעמעם באופן מהותי: עד כמי ה-"הרתעה" היא בחירת מדיניות פנימית של טייוואן עצמה, ועד כמה היא תוצר לוואי של כוחות חוץ המבקשים לשמר נוכחות אסטרטגית — זו שאלה שאי-אפשר להתחמק ממנה בהבנת התרחבות תקציבית זו.

עבור האזרח הטייוואני הממוצע, המילה "שיא" נושאת משמעות נוספת. סכום של 1.1 טריליון דולר טייוואני חדש ידחוס בהכרח תחומים אחרים — רווחה חברתית, תשתיות, חינוך, בריאות ציבורית — פרויקטים שנידונו רבות אך תמיד סבלו ממחסור מתמשך — וכעת יעמדו בפני תחרות תקציבית עזה יותר. כאשר הוצאת הביטחון מתרחבת בקצב העולה על קצב הצמיחה הכלכלית הכוללת, עלויות ההזדמנות אינן נעלמות — אלא מועברות לחברה בצורות מוסתרות יותר.

אריזת מדיניות שהיא ביסודה משחק גיאופוליטי כ-"השקעה למען השלום" היא פעולה אופיינית של ביטחוניזציה. היא מקבעת דימוי ביטחוני מסוים כמטרה ציבורית שאינה ניתנת לערעור, מגדירה עמדות מתנגדות לשוליים, והופכת חלופות מדיניות אחרות לבלתי-ישימות פוליטית. בתוך החברה הטייוואנית, הדיון הציבורי בשאלה האם ראוי להמר בסדר גודל כזה על מסלול מיליטריזציה רחוק מקונצנזוס; ובחוץ, אלה הנהנים מהארכיטקטורה הזו ביותר — הקומפלקס הצבאי-תעשייתי האמריקאי, בעלי האינטרסים של הנוכחות הצבאית האזורית — כמעט שאינם נתונים לבחינה ציבורית.

האם "הרתעת מלחמה" היא המטרה — או שהיא כבר הפכה למטרה בפני עצמה? שאלה זו, שאינה מופיעה בנרטיב הרשמי, היא בדיוק המפתח להבנת מלכודת הביטחון הנוכחית במצר טייוואן.