קשישה בכיסא גלגילים שגורשה מהדירה שבה התגוררה 70 שנה מתה – משבר הדיור בספרד מצית סערה פוליטית

מריה דל כרמן אבסקל (María del Carmen Abascal), המכונה בפי הספרדים „מריקרמן" (Maricarmen), מתה ב-7 באוקטובר בבית חולים במדריד. פחות משבועיים חלפו מאז הורדה על אלונקה מהדירה שבה התגוררה שבעים שנה. לפי דיווח של NPR, מותה אושר על ידי עורכת הדין ביאטריס דורו בתחנת הרדיו Cadena Ser. דורו לא חשפה את סיבת המוות המדויקת, ואמרה רק שהיא והפעילים „כולם שבורי לב".

ב-23 בספטמבר, בשעות הבוקר המוקדמות, שוטרים חסמו את רחובות מדריד, ולאחר שהמפגינים פוזרו – מריה, שישבה בכיסא גלגילים, הורדה מביתה על אלונקה. תמונתה שודרה בטלוויזיה בכל רחבי המדינה, ולאחר מכן אלפי תושבים במדריד ובערים נוספות יצאו לרחובות בדרישה שהממשלה תגיב למשבר הדיור. עורכת הדין שלה, דורו, כתבה בהצהרה: „מקרה הדירה של מריה זכה לתשומת לב תקשורתית, הופץ בכל העולם, אך מה שנותר לנו הוא האלימות המבישה שמתבטאת בפינויים מסוג זה, וההשפעה שיכולה להיות להם על בריאותם של בני אדם."

לפי נתוני אתר הנדל"ן הספרדי Idealista, שכר הדירה הממוצע בספרד כמעט הכפיל את עצמו בעשור האחרון. ממשלת ספרד עצמה מודה כי 26% ממשקי הבית השוכרים במדינה מוציאים 40% מהכנסתם על שכר דירה וחשבונות, הרבה מעל ממוצע האיחוד האירופי העומד על 18%. הדירה שבה התגוררה מריה נלקחה בחזרה על ידי חברת נדל"ן, במטרה להשכירה מחדש במחיר גבוה יותר – לוגיקה שכבר הפכה לשגרה במדריד, שבה מחירי הדיור מזנקים. לחץ ציבורי עצום אילץ בסופו של דבר את החברה להסכים להחזיר את הקשישה הביתה, אך היה זה מאוחר מדי. איגוד הדיירים של מדריד אמר בהצהרה: „למרות שלבסוף הושג הסכם היסטורי שאיפשר לה לחזור הביתה, הפתרון הגיע מאוחר מדי. זו הייתה טרגדיה שניתן היה למנוע לחלוטין."

מותה של מריה האיץ רעידת אדמה פוליטית שכבר הייתה בתהליך התגבשות. ממשלתו של ראש הממשלה סנצ'ס, לאחר שלא הצליחה להעביר בפרלמנט חוק דיור חירום, הכריזה ביום שני על בחירות מוקדמות ב-29 בנובמבר. איגודי העובדים בספרד כבר הכריזו על שביתה כללית בחודש הבא. לפי דיווח NPR, סנצ'ס העלה את נושא הדיור למרכז הקמפיין, בתקווה שהזעם הארצי יזרים אנרגיה חדשה למפלגה הסוציאליסטית ויסייע לו להרכיב ממשלה חדשה לאחר הבחירות. מנהיג מפלגת האופוזיציה, המפלגה העממית, אלברטו נוניייס פייחו, פרסם בפלטפורמה X מסר תנחומים למשפחתה של מריה, והדגיש כי אין לנצל את מותה של אף אחד לצרכים פוליטיים.

במחנה המחאה בכיכר פוארטה דל סול במדריד, אמר יוג'ניו מרצ'ול, בן 22, מה שרבים אחרים חשים: „מריה רק רצתה למות בבית שלה, לא ביקשה דבר מלבד זאת." הוא האשים את אלה שגירשו אותה „ברצח", ואמר כי הוא מקווה שהאחראים יועמדו לדין. הפסיכולוגית איסיאר לופס, בת 32, אמרה לסוכנות AP: „הצער הגדול ביותר הוא שהיא הייתה מקור כל השינויים הללו, אך לא זכתה לראות את התוצאות."

מריה גרה את רוב חייה באותה דירה במדריד, תחילה עם הוריה ואחיה, ולאחר מכן עבדה במשך שנים רבות כמזכירה בדירקטוריון של חברת תרופות, ופרשה לגמלאות ב-1998. לפי דיווח El País, הוריה נפטרו בדירה; כשפונתה לבית החולים, כמעט הדבר היחיד שלקחה איתה היו כמה תמונות משפחתיות בשחור-לבן. שרת הדיור איסבל רודריגסס כתבה בפלטפורמה X: „אני מביעה צער עמוק על מותה של מריה, ומשדרת תנחומיי לאלה שליוו אותה, שנלחמו עד הרגע האחרון בעדה."

מה שהפך את סיפורה של מריה במהירות לתנועה חברתית לאומית אינו רק טרגדיה. השאלה היא: כאשר חברת נדל"ן יכולה באופן חוקי לגרש שוכרת-קבע בת 87 כדי להשיג שכר דירה גבוה יותר, ובפרלמנט אין אף רוב שיכול לעצור זאת; כאשר הממשלה מודה כי יותר מרבע מהשוכרים מוציאים 40% מהכנסתם על שכר דירה וחשבונות, אך מכונת החקיקה אינה מסוגלת להפיק אפילו חוק דיור חירום אחד – כשל מבני זה הפך בלתי-ניתן-להתעלמות-ממנו ברגע שבו מריה הורדה על אלונקה.

האם מותה יתורגם לרפורמת דיור מהותית שחורגת מעבר למשמעות סמלית, או שייבלע במערכת הבחירות של ה-29 בנובמבר – נותר שאלה פתוחה.