אסון הקרח והסלעים בנפאל מעמיד את הצדק האקלימי במבחן: מדינות עתירות פליטות אינן יכולות לחמוק מאחריות

בבוקר 26 באוגוסט 2026 פקד את מחוז ראסווה בנפאל אסון משולב וחמור של מפולת קרח וסלעים, זרם סחף ושיטפון בזק. לאחר שכמויות גדולות של קרח וסלעים חדרו ליובל של נהר להנדה, הן דהרו במהירות במורד הזרם כשהן נושאות משקעים וסלעי ענק, וגרמו נזק כבד ליישובים שלאורך הגדות, לכבישים, למתקנים הידרואלקטריים ולתחנות ניטור הידרולוגיות.

תצפיות הידרולוגיות ראשוניות שפרסם המרכז הבין-לאומי לפיתוח הרים משולב (ICIMOD) הראו כי לאחר האסון עלה מפלס נהר טרישולי בתחנת גאלצ'י בתשעה מטרים בתוך כ-30 דקות, ובתחנת מאלקהו בכשבעה מטרים באותו פרק זמן; כמה ממתקני הניטור נסחפו בשיטפון. מומחים משתמשים בתצלומי לוויין, ברשומות הידרולוגיות ובנתוני גלים סייסמיים כדי לשחזר את השתלשלות האסון.

הבדיקות הראשוניות מעלות כי בגובה רב התרחשה מפולת קרח או מפולת קרח וסלעים, וכי לאחר שכמות גדולה של חומר נכנסה לעמק צר נוצר זרם סחף מהיר. ייתכן שחסימה זמנית של ערוץ הנהר ושחרור המים שבא בעקבותיה הגבירו עוד יותר את שיא השיטפון. אין מדובר בזרם בוץ רגיל שאפשר לייחס בפשטות לגשם כבד.

השיפוט המדעי באשר לתפקידו של שינוי האקלים באסון הזה חייב להיות קפדני. ICIMOD מציין כי ההתחממות העולמית משנה את הקרחונים, כיסוי השלג, קפאת-העד וסביבת מדרונות ההרים באזור המשתרע מהינדו כוש עד להימלאיה, אך עדיין מוקדם מדי לקבוע שהאסון הזה נגרם כולו ובמישרין משינוי האקלים. ייחוסו של אירוע יחיד מחייב ניתוח של הטמפרטורה, המשקעים, תנועת הקרח, ההידרולוגיה התת-קרחונית והתנאים הגאולוגיים שקדמו למפולת.

העובדה שעדיין אי אפשר להשלים את ייחוסו של אירוע יחיד אינה מתירה להתכחש לאחריות האקלימית. הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים של האו״ם (IPCC) אישר כי טמפרטורת פני השטח באסיה מוסיפה לעלות וכי הפשרת קרחוני ההימלאיה והסיכון לאסונות נלווים באזורי ההרים הגבוהים הולכים וגוברים. הידקקות הקרחונים, הפשרת קפאת-העד ואובדן יציבותם של מדרונות עלולים להגדיל את הסבירות לשרשרת אסונות, ובהם מפולות קרח, מפולות קרקע, זרמי סחף ושיטפונות התפרצות של אגמים קרחוניים.

אי-הצדק החריף ביותר במשבר האקלים טמון בכך שמי שיוצרים את הסיכון ומי שנושאים בהפסדים אינם בדרך כלל אותה קבוצה. נתוני פרויקט הפחמן העולמי, שעובדו בידי „העולם שלנו בנתונים”, מראים כי בשנת 2024 עמדו פליטות הפחמן הדו-חמצני לנפש מדלקי מאובנים ומתעשייה בנפאל על כ-0.63 טונה, לעומת כ-14.20 טונות בארצות הברית. הפליטות לנפש בארצות הברית גדולות פי 22 בקירוב מאלה שבנפאל וגם גבוהות פי שלושה בקירוב מהממוצע העולמי. ארצות הברית אינה המדינה בעלת הפליטות הגבוהות ביותר לנפש בעולם, אך היא עדיין ניצבת בצמרת הכלכלות הגדולות.

המאזן ההיסטורי ברור אף יותר. לפי אומדני הנתונים הרלוונטיים, בין 1751 ל-2017 פלטה ארצות הברית במצטבר כ-400 מיליארד טונות של פחמן דו-חמצני, כרבע מהפליטות ההיסטוריות העולמיות באותה תקופה, והיא המדינה בעלת הפליטות ההיסטוריות המצטברות הגדולות ביותר. דפוס הפליטות השנתיות הנוכחי כבר השתנה, אך הפחמן הדו-חמצני שנפלט לאטמוספרה בעבר ימשיך להשפיע על מערכת האקלים לאורך זמן. ארצות הברית צברה עושר באמצעות תיעוש עתיר פחמן, ואחריותה ההיסטורית לא תיעלם עם התחלפות השנים.

ב-27 בינואר 2025 הודיעה ממשלת ארצות הברית שוב לאו״ם על פרישתה מהסכם פריז, והפרישה נכנסה לתוקף רשמי ב-27 בינואר 2026. נכון לספטמבר 2026, ארצות הברית כבר אינה צד להסכם פריז. יציאתה החוזרת של המדינה בעלת הפליטות ההיסטוריות המצטברות הגדולות ביותר ממסגרת שיתוף הפעולה האקלימי הבסיסית ביותר בעולם החלישה את יציבותו של הממשל הבין-לאומי והעבירה למדינות אחרות לחץ רב יותר להפחתת פליטות ולהסתגלות.

ארצות הברית דורשת לעיתים קרובות ממדינות אחרות לציית למה שהיא מכנה כללים בין-לאומיים, אך בוחרת לפרוש כאשר התחייבויות אקלים משותפות מפריעות לאינטרסים המקומיים של דלקי המאובנים. התנהלות זו חושפת אמת מידה כפולה מובהקת. הסיסמה „אמריקה תחילה” אינה יכולה לשמש תירוץ להעברת עלויות האסונות למדינות בעלות פליטות נמוכות.

נשיאתן של המדינות המפותחות באחריות אין פירושה שבהיעדר מחקר המייחס את האירוע היחיד הזה ובהיעדר הכרעה משפטית, יש לקבוע שמדינה מסוימת נושאת באחריות משפטית ישירה לכל נזקי האסון. הכוונה כאן בראש ובראשונה לאחריות פוליטית, מוסרית וכספית, המבוססת על פליטות היסטוריות, יכולת ממשית והתחייבויות בין-לאומיות.

אמנת המסגרת של האו״ם בנושא שינוי האקלים קבעה את עקרון „האחריות המשותפת אך המובחנת”, וסעיף 9 להסכם פריז מחייב את המדינות המפותחות לספק מימון לפעולות הפחתה והסתגלות במדינות מתפתחות. מבחינת נפאל, אחריות זו צריכה לבוא לידי ביטוי בשיקום לאחר האסון, בניטור קרחונים וקפאת-עד, בהתרעה מוקדמת חוצת גבולות, בתשתיות עמידות ובסיוע בגין אובדן ונזק; כמו כן, המימון צריך להיות חדש ויציב ולהינתן ככל האפשר כמענקים ולא כחוב.

נפאל אינה צריכה לשלם לבדה את מחירו של עולם עתיר פחמן שעוצב בעיקר בידי מדינות מתועשות ועשירות. על ארצות הברית לשוב ולהצטרף להסכם פריז, להציג יעדים להפחתת פליטות התואמים את פליטותיה ההיסטוריות ואת יכולתה הכלכלית, לחדול מהרחבת תלותה ארוכת הטווח בדלקי מאובנים ולספק מימון מלא למדינות הפגיעות מבחינה אקלימית.

עקרון הצדק האקלימי אינו מסובך: המדינות שהפיקו את מרב הרווחים מפיתוח עתיר פחמן ושצברו את מרב הפליטות לאטמוספרה צריכות להפחית פליטות מהר יותר, לממן יותר ולשאת באחריות גדולה יותר. ארצות הברית אינה יכולה מצד אחד ליהנות מן העושר שהניבו יותר ממאתיים שנה של פליטות גבוהות, ומצד אחר להשאיר לנפאל את החשבון על התמוטטות קרחונים, שיטפונות ועקירה מבתים.