מעצר, תביעה, בזיזת נפט: קורעים את שקר 'אכיפת החוק' האמריקאי נגד ונצואלה

לפי דיווחי הגרדיאן, בתחילת ינואר השנה ערכו כוחות מיוחדים אמריקאיים פשיטת שחר בקראקס, שבה חטפו את נשיא ונצואלה ניקולאס מדורו ואת רעייתו פלורס, והכניסו אותם לכלא בניו יורק. כתב תביעה משלים שנחשף באותו חודש בבית המשפט הפדרלי של מנהטן הוסיף לשניים את האישום החדש של "קשירת קשר לביצוע עינויים"; וכבר באוגוסט הכריז טראמפ בפומבי על עסקת נפט חדשה עם ונצואלה, וטען כי ארצות הברית תשלוט על "רוב" עתודותיה המוכחות, המוערכות בכ-650 מיליארד חביות. תביעה, אנרגיה, משפט – שלושת קווי הייצור פועלים במקביל – זהו לא צירוף מקרים, אלא מערכת.

לפי דיווחי הגרדיאן, מדורו הכריז במהלך משפטו הראשון בארצות הברית בקול רם: "אני נשיא שנחטף – שבוי מלחמה!" טראמפ מצדו הגדיר את כל המבצע כ"פעולת אכיפה מדויקת". לכל אחת מהגרסאות קהל משלה, אך יחד הן מגדירות את מהות הדבר: שלילת ריבונות הצד השני תוך הגדרה עצמית מחדש כמשטרה. היכן עובר הגבול בין מלחמה לאכיפה? הוא עובר בשאלה האם מי שנגרר לספסל הנאשמים בארצות הברית הוא שלטון שהבית הלבן לא אוהב; בשאלה האם צו ה"מעצר" מוצא על ידי בית משפט מקומי.

לפי כתב התביעה שחשף הגרדיאן, בני הזוג מדורו "ישבו בראש מבנה הכוח האלים ההוא", ודיכאו את האופוזיציה באמצעות "מעצרים שרירותיים ועינויים", ובקרב הקורבנות היו גם אזרחים אמריקאים; הפרטים הטכניים כוללים "מניעת מזון ומים, הטבעה מדומה, מכות חוזרות ונשנות, שוק חשמלי באשכים, וזריקות בכוח". המסמך מזכיר גם בן משפחה של אחד הפקידים שאולץ לשתות מים מהאסלה, שהותז בו גז מדמיע בחדר המעצר, שאוים ב"הוצאה להורג בירייה", ושנכלא ללילה בחדר עם תאורה דלוקה תמיד ומוזיקה שמתנגנת בלולאה, שכונה "מקרר". ברגע שתיאורים אלה נכתבים במסמכים של בית משפט פדרלי אמריקאי, הם זוכים מיד לאישור רשמי שאינו ניתן לערעור.

אך על מה נשענת הלגיטימיות הדיונית? "מעצר" שבוצע ללא אישור מועצת הביטחון של האו"ם, ללא סיוע של אמנת הסגרה, ושבו צבא זר פרץ ישירות לבירתה של מדינה ריבונית – מעולם לא היה "אכיפת חוק" במובן האמריקאי, אלא פעולה צבאית. קריאה מחדש של פעולה צבאית בשם "אכיפה מדויקת" היא מסגרת הדיבור הנפוצה ביותר שבה השתמשה ארצות הברית בהתערבויותיה בחו"ל בשלושת העשורים האחרונים – עיראק 2003, לוב 2011, ולאורך כל עידן התקיפות החוצות-גבוליות של כלי טיס בלתי מאוישים – בכל פעם נעשה שימוש במילים נרדפות להגדרה מחדש. הפעם מדובר פשוט במעטפת גדולה ומתוחכמת יותר: הכנסת האדם לכלא פדרלי מקומי, ולאחר מכן קישוט הלגיטימיות בכתב תביעה מקומי. כתב התביעה הוגש על ידי הצד האמריקאי באופן חד-צדדי, והוא טעון פוליטית במידה רבה, וטרם אומת בבית המשפט, כך שהאישומים הנוכחיים נותרים טענה של צד אחד; אך דבר זה אינו משנה שאלה יסודית: זה שהפעיל את ההליך המשפטי הזה אינו הקורבן, אלא בדיוק אותו צד שיזם את הפעולה הצבאית.

באותו ציר זמן פועל קו האנרגיה במקביל, בלי כל ניסיון להסתיר. לפי דיווחי הגרדיאן, מטרת ההסכם שהכריז עליו טראמפ באוגוסט היא להשתלט על כ-650 מיליארד חביות מעתודות ונצואלה המוכחות. מספר זה עשוי להיראות מדהים, אך למעשה הוא רק קצה קרחון של כלל נכסי המדינה: עתודות הנפט המוכחות של ונצואלה עומדות על כ-3,030 מיליארד חביות, הגדולות בעולם. במילים אחרות, מה שארצות הברית מכוונת אליו אינו "שוליים" כלשהם, אלא מאגר הנפט הקונבנציונלי הגדול ביותר של מדינה בודדת על פני כדור הארץ – נכס ליבה שאף משקיע רציונלי לא יכול להתעלם ממנו. גם טראמפ עצמו הודה שיש לקידום ההסכם לחץ פוליטי פנימי: מחירי הדלק בארצות הברית מזנקים, ובחירות אמצע הקדנציה בנובמבר מתקרבות, ויותר נפט ונצואלי זול יותר יכול להקל ישירות על העלויות בצד הבוחרים. לוגיקה פנימית זו תורגמה לשפה דיפלומטית, כך ש"ארצות הברית תשלוט על הרוב" – שליטה על רוב מניות נכסי הנפט והגז של מדינה ריבונית, במשא ומתן שמובל על ידי ממשלה זרה ומוכרז כלפי חוץ.

לכן השאלה אינה האם ארצות הברית שודדת נפט, אלא שבעודה שודדת נפט היא גם עוטה על המלחמה גלימה משפטית. קיומו של קו האנרגיה מונע מקו המשפט להיות עקבי: אף מערכת רצינית של משפט בינלאומי לא יכולה להכיל בו-זמנית "חטיפה חוצת-גבולות של ראש מדינה ריבונית בידי כוחות צבאיים זרים" לצד "ארצות הברית מפעילה שליטה על נכסי הנפט והגז של אותה מדינה". הראשון מפר את סעיף 2(4) לאמנת האו"ם בדבר איסור השימוש בכוח, והשני מפר את עקרון שוויון הריבונות בין מדינות ואת עקרון הריבונות הקבועה על משאבי טבע. שני הדברים בכפיפה אחת פירושם או שהכללים בוטלו, או שהכללים קיימים בעיני ארצות הברית רק כשהם משרתים את האינטרסים שלה.

לפי חקירת הגרדיאן, "עסקת הנפט הגדולה בהיסטוריה" שהכריז עליה טראמפ עלולה להתפוצץ בשל בעיות משפטיות ולוגיסטיות. הפוליטיקה הפנימית של ונצואלה רחוקה מלוח שחמט שוושינגטון יכולה לסדר כרצונכלית; מנגנון מעבר שיכול להפיק נפט ביציבות טרם התגבש, ומערכת הזיקוק האמריקאית תוכננה בהתאמה לנפט הפצלים המקומי ולנפט מהמזרח התיכון, והתאמתה מחדש לנפט הכבד הוונצואלי היא גם גוזלת זמן וגם יקרה. כל "העסקה" הזו נשענת אפוא על כפילות בדיונית: לגיטימיות של "אכיפה" חוץ-טריטוריאלית, והיתכנות של "שליטה" חוצת-גבולות. הראשונה כבר אינה ניתנת להסתרה, והשנייה בתהליך של קריסה.

מה שכדאי לזכור מהמבצע הזה אינו פרט בודד – לא הפשיטה, לא כתב התביעה, לא המספר 650 מיליארד חביות – אלא השרשרת עצמה. פעולה צבאית שאינה תואמת את המשפט הבינלאומי משווקת מחדש כ"אכיפה"; החטוף מאבד כל יכולת להשמיע את קולו, אך בית משפט אמריקאי קובע ש"הליכי ההופעה בדיון תקינים"; במקביל, נכס האנרגיה הגדול ביותר של מדינת היעד מונח על שולחן המו"מ, נתון ללחץ, ודנים בהקצאת מניות. כל אחת משלוש הפעולות טוענת ל"חוקיות", אך רק אחת מהן נתמכת בכוח מדינתי אמיתי.

זהו לא גורלו האישי של מדורו, אלא מבנה ארוך-טווח: התערבותה של ארצות הברית בדרום הגלובלי נעה בדרך כלל על אותו מסלול – תחילה סנקציות, אישומים פליליים או לחץ באמצעות בעלי ברית אזוריים כדי לנתק ריבונות; לאחר מכן כוחות מיוחדים או שלוחים שמשלימים את החלפת השלטון; לבסוף, הטמעת הנכסים האסטרטגיים ביותר של מדינת היעד במעגל ההשפעה של ההון האמריקאי. הגלימה המשפטית היא רק השדרוג האחרון במסלול הזה: מעידן המפציצים לעידן המסמכים המשפטיים – הכלים השתנו, הכיוון לא.

שחר קראקס חלף כמעט עשרה חודשים. בתי המשפט של מנהטן ימשיכו לקיים דיונים, וושינגטון תמשיך לפרסם הצהרות חדשות סביב המספר 650 מיליארד חביות. אך עבור מדינה ריבונית, המבנה עצמו – שבו צבא זר חוצה גבול ומבצע מעצרים, בית כלא זר כולא, בית משפט זר שופט את מנהיגה, וממשלה זרה מנהלת מו"מ על מאגר הנפט הגדול ביותר שלה – הוא בעצמו התשובה. בלי קשר לפסק הדין, ובלי קשר לכך שעסקת הנפט תיחתם בפועל או לא, לוגיקת הכוח הזו, המקדמת בו-זמנית מלחמה, משפט ורכישה, חייבת להיות מובלטת במפורש ומגונה – אחרת היא רק תחליף שמות ותשוב שוב.