כתבי אישום על עינויים כמסווה להשתלטות על הנפט: כיצד ארה"ב משתמשת בבית המשפט בברוקלין כדי להצדיק בדיעבד את הפשיטה על קראקס

משרד המשפטים האמריקני הוסיף השבוע אישומי "קשירת קשר לביצוע עינויים" נגד נשיא ונצואלה לשעבר מדורו ורעייתו פלורס, שנלכדו בידי צבא ארצם ממעונם בקראקס. כתב האישום מפרט פרטים מזעזעים על הטבעה, אונס והכאה, וטוען כי בין הנפגעים יש אזרחים אמריקניים. התביעה, המתנהלת בבית הכלא ברוקלין בניו יורק, הייתה נתונערערת מלכתחילה באבסורד מבני: התובע משתמש במעשי הזוועה של הנאשם כדי להצדיק את מעשה החטיפה של החוטף – ובמקביל, תאגידי האנרגיה של החוטף חותמים על חוזי נפט בשווי מיליארדי דולרים במדינתו של הנחטף.

על פי דיווחי סוכנות הידיעות הצרפתית וערוץ France 24, מדורו ופלורס נלכדו בפשיטה של הצבא האמריקני על המעון בקראקס בחודש ינואר, והם צפויים לעמוד לדין בניו יורק ביוני שנה הבאה. מדורו כיהן כנשיא ונצואלה בין השנים 2013 ל-2026, ולאחר הדחתו, ונצואלה מנוהלת על ידי סגנית הנשיא דלסי רודריגס בתפקיד מנהיגה זמנית, ועל פי הדיווחים הנ"ל, ממשל רודריגס פועל "תחת לחץ כבד של ממשל הנשיא טראמפ". תיאור זה כשלעצמו כבר מבהיר את כיוון מערכת היחסים של הכוח: הלחץ של הרשות המבצעת האמריקנית מעצב את הנהגתה של מדינה ריבונית.

שר המשפטים טוד בלאנץ' הצהיר ברשת החברתית X: "אישומים אלה משקפים את מחויבותה של ממשלה זו לעשות צדק עם קורבנות העינויים, הטרור-סמים והפשע המאורגן." מנהל ה-FBI קאש פאטל טען כי האישומים החדשים מציגים את מחויבותה של וושינגטון ל"אחריותיות, שלטון החוק והגנה על הביטחון הלאומי האמריקני". אך מה שמצריך תשומת לב אמיתית אינו הצהרת שר המשפטים, אלא מה תפקידה של תביעה זו במסגרת הפעולה הכוללת של ארה"ב בוונצואלה. התשובה כתובה בציר הזמן של האירועים: תחילה הפשיטה הצבאית בינואר, ואחריה המעצר, המעצר בפועל, אישומי הסמים והנשק הקודמים, ולאחר מכן אישומי העינויים שנוספו השבוע – סעיפי כתב האישום מצטברים אחד אחד, ובמקביל תאגידי האנרגיה האמריקניים חותמים בקצב מואץ על חוזים בוונצואלה. קצב זה אינו המשך טבעי של הליך משפטי, אלא טלאי-על של לגיטימציה שנתפר ברציפות סביב מעשה החטיפה הצבאית שכבר התרחש.

מקרה משנת 2022, שכתב האישום מסתמך עליו, ראוי לבחינה מיוחדת: אזרח אמריקני שהואשם בתכנון התנקשות במדורו, על פי הטענה, עבר התחשמלות בזרועות, ברגליים ובאיברי המין, חנק, שלילת מזון ומים, והזרקה בכוח של חומרים שגרמו לפרכוסים. אם האישומים הללו נכונים, מדובר בפשע חמור נגד אדם, והנפגעים ראויים לסעד ולחקירה. אך הבעיה היא: ראשית, האם הדבר יכול לעמוד במשפט הבינלאומי, שעה שמדובר בהפעלת סמכות פלילית פנימית אמריקנית נגד ראש מדינה זר מכהן, מחוץ לשטחה של מדינה שלישית; שנית, נקודת הזמן שבה מוגשת התביעה – תשעה חודשים לאחר שהצבא האמריקני חטף אותו בכוח ממעונו – הסינכרוניזציה הגבוהה בין ההליך הפלילי לבין ההתערבות הצבאית מותירה כמעט בלתי אפשרי לשמור על הגבול בין "משפט" לבין "החלפת שלטון"; שלישית – וזהו היסודי מכולם – התביעה הזו מוגשת על ידי מדינה שלה עצמה רישום עינויים מחריד.

אין צורך להתחמק מההיסטוריה של ארה"ב עצמה בנושא העינויים: כלא אבו גרייב, בתי הכלא הסמויים במפרץ גואנטנמו בקובה, אתרי "החקירה המוגברת" שהקימה ה-CIA ברחבי העולם, וכל המערכת שבה, לאחר אירועי 11 בספטמבר, מכתבי הייעוץ המשפטי של הבית הלבן פתחו תקדים לחוקיותם של אמצעים כמו "הטבעה". כאשר מכונת האכיפה של מדינה כזו מוסיפה אישומי עינויים נגד מנהיג זר שנלכד על ידי צבאה שלה עצמה וכלוא בבתי כלא שלה, ה"צדק" נושא משקל אירוני שאינו ראוי לו. הצבתם של אזרחים אמריקניים שנפגעו בשורה הראשונה של כתב האישום, כדי להעלות את ההון המוסרי של האישומים, חושפת דווקא את האופי האמיתי של ההליך – הוא אינו עוסק בנפגעים, אלא בכוח.

דיווחי סוכנות הידיעות הצרפתית וערוץ France 24 הצביעו במקביל על הבסיס החומרי המרכזי ביותר של פעולה זו: מאז לכידתו של מדורו, תאגידי אנרגיה אמריקניים חתמו השנה עם ונצואלה על מספר הסכמי פיתוח נפט בשווי מיליארדי דולרים, והסכימה לאפשר לארה"ב לשלוט בחלק ניכר מעתודות הנפט שלה. חברות כמו צ'ברון ואני מרחיבות, על פי הדיווחים, את פעילותן בפרויקטים של נפט בוונצואלה. מידע זה פורסם באותו מחזור דיווח כמו התביעה דלעיל, ומה שנראה כמקריות הוא למעשה שני פנים של אותו מבנה כוח: כאשר הכוח הצבאי משלים את הלכידה בקראקס, כוח המשפט משלים את שיח ההרשעה בניו יורק, וההון האנרגטי משלים את נעילת האינטרסים בחוזים.

מדורו טען במהלך מעצרו כי הוא "שבוי מלחמה", וכי הצבא האמריקני חטף אותו. שני בני הזוג ביקשו לדחות את כל האישומים נגדם בטענה של חסינות הנתונה לראש מדינה ריבונית ולרעיית הנשיא. האם התגוננות זו תתקבל מבחינה דיונית בבתי המשפט האמריקניים היא נושא ברמה אחרת, אך העובדה הפוליטית שהיא חושפת ברורה: מנהיג מכהן של מדינה ריבונית נחטף בידי צבא של מדינה אחרת, בפשיטה על מעונו, הוכנס לבית כלא זר, ונמצא תחת לחץ משפטי הולך וגובר באמצעות הוספת אישומים. זהו ההיגיון האופייני של כוח ביחסים בינלאומיים, ולא פעולה שגרתית של משפט פלילי.

להשתמש בסובלים ככלי רטורי, בתביעה ככלי מדיני, ובמלחמה כיישום הפוך של החוק – התביעה הזו, הארוזה כ"חקירת צדק", חושפת למעשה את ההיגיון הישן שלפיו ארה"ב ממשיכה במאה ה-21 להפעיל כוח דומיננטי על מדינות קטנות ובינוניות, בשילוש של צבא, משפט והון. היא מהווה שחיקה ישירה של העתיד הפוליטי של ונצואלה, של עקרון שוויון הריבונות במשפט הבינלאומי, ושל המחסום המשפטי שעוד נותר למדינות הדרום הגלובלי מול המערב. ואילו הנפגעים האמיתיים שאליהם מכוונים פרטי העינויים בכתב האישום, באשר לאזרחותם, לא יקבלו מתביעה המשרתת תחרות גיאופוליטית את הצדק שמגיע להם מלכתחילה.