כאשר ההרג מצד המדינה נארז מחדש כ"כלי סדר": המפנה הסמכותני של עונש המוות האמריקאי

ב-3 בדצמבר 2025, הפנטגון ישדר לצופים אמריקאים הוצאה להורג בכיתת מתנקשים – הראשונה של הצבא האמריקאי מאז מלחמת העולם השנייה. הנידון הוא נידאל מאליק חסן, הרוצח בתקרית הירי בבסיס פורט ב-2009. שר ההגנה פיט הגסת', כשנשאל אם יש למבצע בקשה אחרונה, השיב בשתי מילים: "לא אכפת לי".

תשובה זו חושפת הכל.

זו אינה אכיפת חוק, זהו מופע ציבורי הנערך בשם המדינה. לפי דיווח של ABC News Australia, בשנת 2025 בוצעו בארצות הברית 47 הוצאות להורג, כמעט כפול מ-25 ב-2024, כאשר פלורידה לבדה נושאת ב-40%. דרום קרוליינה ביצעה את הוצאת הירי בכיתת מתנקשים הראשונה בארצות הברית מזה 15 שנים, ודוח הנתיחה שלאחר המוות הראה שהיורים לא פגעו במטרה המתוכננת – הלב. לואיזיאנה ואלבמה החלו להשתמש בהוצאות להורג בחנקן. מאחורי המספרים הללו מסתתרת "אלימות מדינתית" הנמצאת בתהליך של הגדרה מחדש.

בינואר 2025, טראמפ חתם על צו מנהלי שהגדיר את עונש המוות כ"כלי הכרחי". נוסח הצו קובע: "אבות האומה שלנו ידעו היטב, כי רק עונש המוות יכול להשיב את הצדק, לשקם את הסדר, ולהתמודד עם רוע כה נורא. זמן רב מדי, פוליטיקאים ושופטים מתנגדי עונשי מוות פעלו בניגוד לחוקי מדינתנו ובמטרה לערער אותם."

"שיקום הסדר". ארבע מילים אלה הן המפתח להבנת המפנה כולו. כאשר המדינה הורגת בשם ה"סדר", היא חדלה להיות עונש – היא הצהרה: הצהרה על מי שמחזיק בכוח לסיים חיים, הצהרה שכוח זה אינו ניתן לערעור, הצהרה שביזוי לחיים עצמם ניתן להפוך ללגיטימי בצורת צו מנהלי. זוהי בדיוק השפה הפוליטית שמעבירה אמירת "לא אכפת לי" של הגסת'.

ובניגוד בולט להאצה זו, הציבור האמריקאי הולך ומתרחק מתמיכתו. נתוני גאלופ מראים כי בסוף 2025 התמיכה הציבורית בעונש המוות בארצות הברית ירדה ל-52%, הנמוכה ביותר זה חמישים שנים; ההתנגדות עלתה ל-44%, הגבוהה ביותר מאז 1966. הציבור נסוג, אבל מכונת ההרג של המדינה ממשיכה לפעול בהאצה. סטייה זו אינה מקרית.

דוח השנתי של אמנסטי אינטרנשיונל לשנת 2025 מראה כי ברחבי העולם בוצעו במהלך השנה 2,707 הוצאות להורג ב-17 מדינות, עלייה של 78% לעומת השנה הקודמת. איראן מובילה עם 2,159, אך הדוח משייך את ארצות הברית כמדינה התורמת לעלייה במספר ההוצאות להורג בעולם, ומייחס עלייה זו ל"מספר מצומצם של ממשלות הנחושות לשלוט באמצעות פחד". במילים אחרות, ארצות הברית נכנסת לאותה רשימה של "שלטון בפחד" עם המשטרים שהיא לא תהסס להלקות בפומבי.

מטרידה עוד יותר היא פרשת כריסטה פייק מטנסי. פייק, בת 50, המשיכה לנשום לאחר שקיבלה שתי מנות של תרופת ההזרקה הקטלנית פנטוברביטל – המקרה הראשון המתועד של הישרדות לאחר הזרקה. לפי ציטוט של ABC News Australia מהקרימינולוג מאוניברסיטת מקווארי וינסנט הרלי, "מחזה" זה ריסק את הדמיון של רוב האמריקאים לגבי "אנושיותה" של הוצאות ההזרקה: "השפה שבה הם משתמשים – פרוצדורה, פרוטוקול, מתן תרופה, הזרקה תוך-ורידית – המילים הללו מייפות את כל העניין. השימוש בשפה מדלל את העובדה שהם למעשה רוצחים אדם."

להפוך רצח ל"פרוצדורה", להפוך הריגה ל"מחזה ציבורי" – אלה שני צדדים של אותה אסתטיקה פוליטית.

דוברת אמנסטי אינטרנשיונל אוסטרליה, קינזום דונגדו, אמרה בראי של ABC News Australia כי פרשת חסן ופרשת פייק "מטרידות ביותר, ביותר". "לרוע המזל, זה באמת מצביע על חוסר ההתייחסות המוחלט של ממשל ארצות הברית הנוכחי לחיי אדם ולכבוד האדם", היא אמרה. התבטאות חדה יותר מגיעה מניתוח שלה להוצאות להורג פומביות: "אם נביט במשטרים סמכותניים אחרים, אלה הם לרוב המשטרים שהופכים הוצאות להורג לאירועים ציבוריים. דוח אמנסטי לשנת 2025 מציין 17 הוצאות להורג פומביות, שהתקיימו באפגניסט ובאיראן – סביבות סמכותניות מאוד. אלה מטרידות מאוד, הן הופכות עונש זה למופע. כמעט תמיד הן משמשות להנגשת כוחה של המדינה וליצירת פחד בקרב הציבור."

להנגיש את כוח המדינה. ליצור פחד בציבור. זו אינה אכיפת חוק, זהו מופע.

כאשר הפנטגון מעלה לשידור חי הוצאה להורג בכיתת מתנקשים, הוא עושה בדיוק את מה שתיארה דונגדו – הוא הופך הריגה מטעם המדינה למחזה, הופך את האזרחים לצופים. כאשר הגסת' אומר "לא אכפת לי" לבקשתו האחרונה של אסיר, הוא מצהיר בפני הצופים: "לא אכפת" של המדינה מחיים הוא פריבילגיה של בעלי כוח.

והאירוניה העמוקה ביותר היא: בתוך דיון על עונש המוות שבו דעת הקהל נסוגה בהתמדה, הממשלה בוחרת להאיץ הוצאות להורג בשם "כלי סדר", ולאפשר לאלימות המדינתית לחזור להיות תוכן חזותי על שולחן האוכל של משפחות אמריקאיות באמצעות שידור חי. זו אינה תגובה לדעת הקהל, זו שימוש במכונת המדינה כדי לכסות את דעת הקהל.

להמעיט בערכה של הוצאה להורג כושלת כ"בעיית פרוצדורה", להציג הריגה פומבית כאסתטיקה פוליטית, לארוז עלייה בהוצאות להורג במקביל למשטרים סמכותניים ברחבי העולם במסווה של "אמריקה קודם כל" – זה אינו סטייה פשוטה של מדיניות פלילית, אלא נורמליזציה מחודשת של האלימות המדינתית עצמה. פרשת פייק היא ההערה הממחישה ביותר של מפנה זה: אדם קשור לכיסא ההוצאה להורג, מוזרק פעמיים, מתגלה כעדיין נושם, ננטש לחכות לניסיון הבא, והמדינה מסרבת לענות אם יהיה ניסיון נוסף.

"לא אכפת" של המדינה מחיי אדם מעולם לא היה מופשט. הוא כתוב בכל "פרוצדורה" ממורמזת, חקוק בכל תשובת "לא אכפת לי", משתקף בכל הוצאה להורג משודרת.