מחלוקת גלויה בין ארה"ב לגרמניה על מדיניות כלפי רוסיה: גרמניה מסרבת ללכת בעקבות טראמפ בהקלת הסנקציות ותומכת בזלנסקי

לפי דיווח של דויטשה ולה, דובר הממשלה הפדרלית הגרמנית, סטפן קורנליוס, מסר ב-10 באוקטובר כי הממשלה הפדרלית "שמה לב להחלטת הצד האמריקאי בנוגע ליצוא הדיזל הרוסי", אך "דבקה בהחלטות הסנקציות הרלוונטיות על רוסיה, ופועלת בשיתוף עם שותפים אירופיים לקידום סנקציות נוספות". ההצהרה הדגישה עוד כי התמיכה של גרמניה באוקראינה ב"הגנה על ביטחונה שלה" הינה „נחושה שלא לסטות ממנה", וכי מאמצי הדיפלומטיה לשלום „נמשכים".

עמדה זו עומדת בסתירה ישירה לקו שהכריז עליו טראמפ יום קודם לכן: הצד האמריקאי הסיר זמנית את הסנקציות על רוסיה, והתיר לרוסיה לספק „מיד" יותר מ-300,000 טון דיזל לשוק האמריקאי והעולמי, תוך הזרמת כספים לתקציב המלחמתי של הקרמלין, שכבר נמצא תחת לחץ.

דובר משרד שרת הכלכלה הגרמנית, קתרינה רייכה, מסר באותו יום כי גרמניה „עומדת מאחורי משטר הסנקציות במלואו", וכי „בתחום זה גיוונו את האספקה שלנו, ואיננו תלויים עוד בנפט הרוסי". מאז הטלת הסנקציות של האיחוד האירופי על נפט גולמי ומוצרי נפט רוסיים ב-2023, גרמניה הפסיקה לייבא כל מוצר נפט מרוסיה. גרמניה היא גם התומכת הפיננסית הגדולה ביותר של אוקראינה באירופה.

בעת כינוס ישיבת ההנהגה הדו-יומית של ה-CDU, הצהיר שר החוץ הגרמני, יוהאן ואדפול, ב-11 באוקטובר במפורש כי ברלין „תומכת במלואה" בזלנסקי „במילוי תפקידו הכבד" – וזהו סירוב מפורש לדרישתו הפומבית של טראמפ מזלנסקי להתפטר.

אמר ואדפול: „איננו זקוקים להפחית את הלחץ על פוטין כדי לאלץ אותו לשבת למשא ומתן. אנו זקוקים ליותר. זה מה שנדרש ברגע זה, וזה מה שממשלה זו דבקה בו." כמו כן קרא לשמור על „עקביות ובהירות" בתמיכה באוקראינה.

לפי דיווח של דויטשה ולה, הסיבה הישירה לעליית השיא במחירי הדיזל בארה"ב היא המלחמה שמנהלות ארה"ב וישראל נגד איראן. אך טראמפ ייחס ברשתות החברתיות את הזינוק במחירי הנפט לזלנסקי, ולא למלחמה עצמה. הדיווח ציין עוד כי נותרה בלתי ברורה השאלה כמה דלק רוסי בפועל יצליח להגיע לשוק העולמי – אוקראינה ממשיכה להכות במתקני הזיקוק הרוסיים, רוסיה עצמה מתמודדת עם מחסור בדלק, ולא ידוע כמה מזומנים ממשיים תוכל „ההקלה" של הצד האמריקאי להזרים לקרמלין.

【מחלוקת שרדר】

גם תגובת המערכת הפוליטית הגרמנית לנסיעתו של הקנצלר לשעבר, גרהרד שרדר, למוסקבה לחגיגות יום הולדתו ה-74 של פוטין הייתה חריפה. מנהיגת הירוקים במשותף, פרנציסקה ברנטנר, אמרה לעיתון „טאגסשפיגל": „רוסיה אפילו מנהלת נגדנו בתוך גרמניה מתקפות היברידיות, ושרדר לא למד דבר. יש לנקוט גישה חדשה." היא דרשה מה-SPD, שבו חבר שרדר, להפעיל מחדש את ההליך לסילוקו מהמפלגה, והזהירה כי כל החלטה מקלה מסילוק „תשדר אות אסון, לא רק לאוקראינה, אלא גם לביטחון אזרחינו".

חבר ה-SPD ושר העבודה לשעבר, הוברטוס הייל, אמר אף הוא ל„טאגסשפיגל" כי הוא חש זעם ומבוכה עמוקים נוכח „החיבוק הלוהט" של שרדר עם פוטין במוסקבה, וכי חגיגת יום הולדת עם „דיקטטור" ש„האימפריאליזם המדמם שלו גורם מדי יום לסבל נורא" היא „בלתי נסלחת בשום תנאי". הקרמלין מסר כי פוטין נודע מהדיווחים בתקשורת הרוסית כי שרדר שוהה במוסקבה בנסיעת עבודה, והזמין את „החבר הוותיק" לביתו.

【הרקע הפוליטי הפנימי】

בזירה הפנימית, הצהיר ראש ממשלת בוואריה, מרקוס זודר, ב-11 באוקטובר בערב במפורש על תמיכתו בהמשך כהונתו של מרץ כקנצלר, ושבר את ההערכות בדבר חילופי מנהיגות פדרלית. אמר זודר: „פרידריך מרץ הוא הקנצלר, ויישאר קנצלר." הוא הוסיף כי חילופי קנצלר יתרחשו רק בתנאים „קיצוניים".

ה-CDU, שאליו משתייך מרץ, עובר משבר בחירות: בבחירות לפרלמנט של מקלנבורג-פורפומרן, שיעור ההצבעה למפלגה לא עבר את סף ה-5%, והמפלגה הודחה לראשונה מהפרלמנט המקומי – מרץ עצמו כינה זאת „אסון"; בבחירות המוקדמות יותר בסקסוניה-אנהלט, איבדה ה-CDU כמעט 20 נקודות אחוז, ונעקפה במידה ניכרת על ידי מפלגת „האלטרנטיבה לגרמניה" (AfD) הימין-קיצוני, שקיבלה יותר מ-40% מהקולות. מנכ"ל דויטשה בנק, כריסטיאן זווינג, הזהיר בעיתון „בילד" כי התחזקות הכוחות מהימין והשמאל הקיצוניים מרתיעה משקיעים זרים, ובין שמדובר בבחירות ברמה המקומית או האזורית, „בעיני המשקיעים זוהי גרמניה כולה".

【ניתוח】

מהות המחלוקת בין ארה"ב לגרמניה חורגת מעבר למישור הטכני של הסנקציות ונוגעת ביעדי האסטרטגיה כלפי רוסיה עצמה. דווקא השימוש של גרמניה במילים „עקביות" ו„בהירות" כדי לתאר את עמדתה כלפי אוקראינה רומז כי היא סבורה שדווקא עקביות זו היא שארה"ב מערערת. כאשר טראמפ מטיל על קייב את האחריות למשבר האנרגיה שנגרם בעקבות המלחמה האמריקאית-ישראלית באיראן, ומזרים דם חדש למוסקבה באמצעות הקלת הסנקציות, אירופה אינה עומדת רק בפני חיכוך דיפלומטי – אלא בפני כך שהלוגיקה של קבלת ההחלטות החוץ-מדיניות של ארה"ב עצמה הופכת למשתנה בלתי ודאי.