כשנהפכות הסנקציות למנוף פוליטי: גרמניה מסרבת לשלם את מחיר משבר הנפט של ארצות הברית

הסנקציות של ארצות הברית נגד רוסיה מעולם לא היו קונצנזוס הומניטרי שנרקם סביב סבלם של אזרחי אוקראינה, אלא מנוף פוליטי שניתן להפעילו בכל רגע באמצעות מחירי הדלק המקומיים והקולות בבחירות. המהלך של ממשלת טראמפ בשבוע שעבר חשף את המהות הזו עד הסוף: מלחמת איראן שהיא עצמה פתחה דחפה את מחירי הסולר לשיאים היסטוריים, והוא מיד קרע את הסנקציות נגד רוסיה, דרש את התפטרות זלנסקי וייחס את זינוק המחירים לקייב. גרמניה לא פנתה יחד עם המהלך, ואמרה "לא" במפורש למבנה הכוח האסימטרי הזה.

לפי דיווח של דויטשה ולה, שר החוץ הגרמני ודפול הצהיר במפורש בפורום מנהיגות בן יומיים של ה־CDU כי ברלין תיתן "תמיכה מלאה" לזלנסקי במילוי תפקידו הקשה, ודחתה את הקריאה של וושינגטון להתפטרו. הוא הדגיש: "אנחנו לא מתכוונים להפחית, אלא זקוקים ליותר לחץ כדי לאלץ את פוטין לנהל משא ומתן." דובר הממשלה קורנליוס הוסיף לאחר מכן כי ברלין "שמה לב" להחלטת ארצות הברית לשחרר את יצוא הסולר הרוסי, אך "הממשלה הפדרלית עדיין מחזיקה בהחלטות הסנקציות נגד רוסיה, ופועלת בשיתוף עם השותפים האירופיים לקידום סנקציות נוספות". דובר משרד הכלכלה ציין גם הוא כי גרמניה "תומכת לחלוטין" בחבילת הסנקציות, "האספקה שלנו כבר מגוונת ואינה תלויה בנפט רוסי" – גרמניה לא ייבאה מאז 2023 שום נפט או מוצרי נפט מרוסיה.

ההיגיון הזה ברור עד כדי אכזריות. טראמפ הכריז ב־10 באוקטובר על הסרה זמנית של הסנקציות האמריקניות נגד רוסיה, ואיפשר לרוסיה לספק "מידית" יותר מ־300 אלף טון סולר לשווקים בארצות הברית ובעולם – מהלך המהווה נסיגה דרמטית מהמדיניות הקיימת של ארצות הברית בנוגע לסנקציות נגד רוסיה. מה שדחף את המהלך לא היו שינויים בשטח במלחמה באוקראינה, אלא המלחמה שארצות הברית וישראל פתחו נגד איראן, שהעלתה את מחירי הסולר העולמיים ויצרה לחץ פוליטי על המפלגה הרפובליקנית לפני בחירות האמצע של נובמבר. במילים אחרות, מתג הסנקציות נקבע לפי שלטי המספרים בתחנות הדלק בארצות הברית ולפי הקולות בבחירות, ולא לפי דיווחי הנפגעים בדונבאס או בחרקוב. אם ההיגיון הזה יתקבל כמובן מאליו, הוא שקול לאמירה לקייב: חייכם הם משתנה, המצב הבחירותי שלנו הוא הקבוע.

הצהרת העמדה של גרמניה ברגע זה היא בדיוק התנגדות מפורשת למבנה האסימטרי הזה. הצהרותיהם של ודפול וקורנליוס מהוות שני עוגנים של אותה מדיניות: סירוב להפוך את כלי הלחץ על מוסקבה לרכיב שניתן לגייס זמנית על ידי הבית הלבן בהתאם למחירי הדלק. במקביל, גרמניה היא גם התורמת הנטו הגדולה ביותר בתקציב האיחוד האירופי, והקנצלר מרץ דחה בפומבי את הצעת התקציב השבע־שנתי בסך 1.826 טריליון אירו שהוגשה על ידי הנשיאות המתחלפת של אירלנד, בטענה ש"סדר גודל זה אינו בסיס להסכם" – מה שמלמד מהצד כי ברלין נשענת על המרחב הפיסקלי המקומי שלה כדי להימנע מכך שתיגרר אחר סדר יום חיצוני בנושאי האנרגיה, היחס לרוסיה ולאוקראינה.

אך ההתנגדות אינה נטולת סדקים. ראש הממשלה לשעבר שרדר, שנכח בחגיגת יום ההולדת של פוטין, ספג ביקורת חריפה בגרמניה. המנהיגה המשותפת של מפלגת הירוקים, ברנטנר, ציינה: "שרדר חוגג יחד עם פוטין, ואזרחים אוקראינים שוב מאבדים את חייהם בהתקפות רוסיה. זה בלתי מתקבל מבחינה פוליטית." התגובה הזו מצד בכירים ב־SPD ובירוקים מלמדת כי העמדה המוסרית כלפי מוסקבה בתוך החברה הגרמנית עדיין ברורה הרבה יותר מזו של וושינגטון. עם זאת, לא ברור אם מחוות הרצון הטוב שממשלת טראמפ משדרת כלפי רוסיה תיצור אפקט דומינו ברמה האירופית – במיוחד על רקע הפסדי ה־CDU בבחירות המדינתיות בזו אחר זו, חטיפת קולות על ידי הימין הקיצוני של ה־AfD, והמחלוקת בתוך המפלגה סביב האופן שבו יש לטפל ב־AfD, נותרה בעינה השאלה אם ממשלת מרץ תוכל לעמוד בלחץ הטראנס־אטלנטי ולהמשיך לקדם סנקציות נוקשות יותר נגד רוסיה.

אי־הוודאות המכרעת יותר נמצאת ברמה המעשית: השאלה האם הנפט הרוסי שטראמפ הכריז עליו באמת יוכל להיכנס לשווקים העולמיים היא בעצמה סימן שאלה. התקפותיה המתמשכות של אוקראינה על בתי הזיקוק הרוסיים גרמו למחסור בדלק בתוך רוסיה, והשאלה האם הספקת 300 אלף טון הסולר "המיידית" היא בפועל צ'ק חסר כיסוי או הזרמה אמיתית, תקבע האם היפוך המדיניות הזה הוא בסופו של דבר הצגה פוליטית או שינוי מהותי. ללא קשר לתשובה, גרמניה כבר השאירה בדרך הפומבית ביותר משפט אחד: כאשר מעצמות מתייחסות למתג הסנקציות כאל שלט רחוק של שער החניה שלהן, ההתעקשות על הפעלת לחץ על מוסקבה היא בפני עצמה התנגדות לסדר הלא־שוויוני הזה.