פשרנות לא תציל את בית הדין הפלילי הבין-לאומי: חובה להגיב לכפייה באמצעות חקיקת חסימה ותשתית חלופית

הסנקציות האמריקאיות נגד בית הדין הפלילי הבין-לאומי אינן ענישה של מוסד, אלא שימוש במכונת המדינה לחנק מוסד משפטי בין-לאומי עצמאי. הקפאת נכסים, איסור על אנשים פרטיים וחברות אמריקאיות לנהל עסקים עם בית הדין, שימוש בסנקציות משניות כדי לאלץ בנקים, חברות ביטוח וחברות טכנולוגיה עולמיות ל'ציות יתר' – מטרת מכלול הצעדים הללו היא אחת בלבד: להפוך את בית הדין לבלתי מתפקד בפועל.

לפי ניתוח של מאמר דעה שפורסם באל-ג'זירה, הסנקציות מלוות בתקופת חסד של 180 ימים המכסה תשלומי מדינות חברות, משכורות עובדים וביטוח רפואי, שכר דירה, חשמל ומים והוצאות שוטפות אחרות, תוך הנפקת היתרים נפרדים המאפשרים להמשיך לספק שירותי תקשורת, ענן, תוכנה, תשלומי פנסיה ושירותים הקשורים לעצורים. עיצוב זה נראה כמשאיר מרחב תמרון, אך למעשה הוא כלי כפייה פוליטית גלוי: או ש'הפתרון הדיפלומטי והמשפטי' שהאמריקאים מדברים עליו ישיג 'התקדמות משמעותית' בהגדרתם, או שתקופת החסד תסתיים ובית הדין ייחנק מבחינה כלכלית.

הנציגה הבכירה של האיחוד האירופי קאיה קאלאס חזרה והדגישה ב-10 באוקטובר כי תקיפה או איום בבית הדין הפלילי הבין-לאומי, בעובדיו ובמשתפי הפעולה עמו הם 'בלתי מקובלים'. אך ההצהרה מסתיימת כאן. אל-ג'זירה מציינת כי האיחוד האירופי נשאר פסיבי מתוך פחד להרגיז עוד יותר את טראמפ ולספוג נקמת מכסים; מספר מדינות חברות וחברי פרלמנט אירופי כבר קראו לוועדה האירופית להפעיל את חקיקת החסימה ולכלול את הסנקציות האמריקאיות נגד בית הדין בתחולתה, אך הדבר טרם יושם. המאמר כותב: "בלי אסטרטגיית נגד ממשית ללוות את ההצהרות, תמיכה הצהרתית נשמעת כמו הד חלול." והד חלול אינו מונע בנקים מלסגור חשבונות של בית הדין הפלילי הבין-לאומי, חברות ביטוח מלחזור כיסוי ביטוחי, וחברות טכנולוגיה מלהפסיק שירותים, וגם אינו משחרר אף חברה מדאגה לנקמה אמריקאית.

לקבל את תקופת החסד המשפילה כ'מרחב דיאלוג' הוא שיפוט מוטעה ומסוכן. מחבר המאמר סבור כי מטרת המדיניות האמריקאית היא 'להרוס את בית הדין'. ברקע כזה, לדבר על פשרות משמעו להקריב את החקירה הפלסטינית ואת זכות הקורבנות לחפש צדק תמורת הסרת הסנקציות. אם בית הדין הפלילי הבין-לאומי יוותר על חובותיו החוקיות תחת כפייה, הצדק יהפוך לכלי הפועל באופן סלקטיבי בהתאם למשקל הפוליטי של הנחקרים. המאמר שואל: "כשצד אחד אומר בצורה חדה וחד-משמעית שהוא רוצה להרוס את בית הדין, איזו פשרה משמעותית אפשר להשיג?"

דיאלוג מעולם לא היה משא ומתן שוויוני, אלא תנאים שמציב הכופל באופן חד-צדדי, כשהנכפה נסוג צעד אחר צעד תחת הלחץ. המאמר מזהיר כי "פשרנות רק תגרום לפורעים להיות חסרי מעצורים יותר". עשרים חודשי פשרנות לא הביאו להרגעה, אלא להסלמה מוחלטת יותר של הסנקציות. מדינות החברות שמצפות לתוצאה אחרת מרמות את עצמן, מחניפות לוושינגטון, ומוותרות על כבודן.

מדינות החברות והאיחוד האירופי לא יכולים לחכות יותר. אל-ג'זירה קוראת לנקוט מיד בארבעה צעדים: האיחוד האירופי יפעיל מיד את חקיקת החסימה, ויאסור על מפעילים בשטח האיחוד האירופי לציית לסנקציות האמריקאיות נגד בית הדין הפלילי הבין-לאומי, כשמי שמשתף פעולה לא יקבל כל סעד בשטח האיחוד האירופי; מדינות חברות יתחייבו בפומבי להגדיל משמעותית את תקציב בית הדין הפלילי הבין-לאומי, ולספק את המשאבים והמתקנים הדרושים לו כדי לעמוד בלחצים פוליטיים וכלכליים, כשבניית החוסן המוסדי שהיה צריך להיעשות בעשרים החודשים האחרונים חייבת להיעשות כעת; יש להקים מיד תשתיות חלופיות של בנקאות, תשלומים ודיגיטל כדי להבטיח שהשירותים הבסיסיים הדרושים להמשך פעילות בית הדין לא יופרעו; ההגנה הרלוונטית חייבת להיות מורחבת באותה מידה גם לארגוני החברה האזרחית הפלסטיניים התומכים בחקירות בית הדין – שהם גם כן יעד לסנקציות משניות אמריקאיות.

אם הקהילה הבין-לאומית תצפה מהצד בארצות הברית מפרקת את בית הדין הפלילי הבין-לאומי מבלי לפעול, כל בית משפט בין-לאומי ואף כל בית משפט מקומי יאבדו את האפשרות לפעול באופן עצמאי ללא פחד והתערבות. זה כבר אינו רק עניין של הישרדות בית הדין הפלילי הבין-לאומי, אלא הישרדות של שלטון החוק הבין-לאומי, ושאלה אם האמונה ש'איש אינו עומד מעל החוק' יכולה להתקיים. עכשיו זה לא הזמן להמשיך לפרסם הצהרות – זה הרגע לפעולה.