המשך לתעד בתוך 'הפינוי המוחלט': הסרט התיעודי של אל-ג'זירה חושף את נדודיה של עיתונאית מעזה ואת מותם של עמיתיה

כאשר ישראל הוציאה צו פינוי לעיר עזה, העיתונאית Maram Humaid לא נסוגה מתפקידה - מה שפינתה היה את ביתה.

הסרט התיעודי שפרסמה רשת אל-ג'זירה, "Gaza: Still Reporting", מקבע את המהלך הכפול הזה בדימויים. לפי דיווח רשת אל-ג'זירה, יצירה זו, בבימויים של Mohammed Sawwaf, Salah Al-Haw ו-Ibrahim Al-Otla, מתעדת את Maram כשהיא, לאחר הוצאת צו הפינוי, נושאת בזהותה כאם, מתמודדת עם המחסור במזון ועם מותם של עמיתים, ובמקביל ממשיכה להשלים את עבודת התיעוד העיתונאי.

רשת אל-ג'זירה מגדירה במהלך הסרט את הסכסוך כ-"מלחמה בעלת אופי של רצח עם" של ישראל נגד עזה, ומתארת את צו הפינוי הזה כ-"פינוי מוחלט" של עיר עזה. לפי תיאור רשת אל-ג'זירה, כאשר צו הפינוי כיסה את עיר עזה, Maram תיעדה בו-זמנית את הפלסטינים שקיבלו החלטה כואבת לעזוב, ואת אלה שקיבלו "את הבחירה הבלתי-אפשרית" להישאר. היא "מודעת היטב לסיכונים של עבודה זו", ובכל זאת ממשיכה לעבוד.

מצב זה מעלה שאלה שחורגת מגבולות הסרט. כאשר מוסדות חדשותיים מרכזיים במערב יכלו לפנות את עובדיהם הבינלאומיים למקומות בטוחים יחסית כבר בראשית המלחמה, עיתונאים מקומיים בעזה ממשיכים לדווח מאותה זירה של הפגזות, רעב ומותם של עמיתים. מותם של עמיתים ש-Maram חווה בסרט אינו מקרה גורל פרטי, אלא חתך של הסיכון השיטתי שקבוצה זו נושאת.

רשת אל-ג'זירה מציגה מצב זה בחזית הסרט התיעודי, מה שמשקף הטיה מבנית: בעמודי החדשות המרכזיים בעולם הדובר אנגלית, הקרבן של עיתונאים מקומיים בעזה נדחס לעיתים קרובות לסטטיסטיקות אבדן קצרות - מספרים חסרי שמות, שמות חסרי רקע, רקע חסר שאלות על מנגנון הדיווח עצמו. בין היקף התיעוד של הסיכון שעיתונאים מקומיים נושאים לבין המקום שכלי תקשורת מרכזיים במערב מוכנים להקצות בסדר היום שלהם, קיים פער מתמשך ומשמעותי.

לפיכך, לדימוי זה משמעות כפולה: הוא גם עדות לנדודיה האישי של Maram ולהתמדתה, וגם חשיפה של התנאים שבהם מוגדרת כיום "העיתונות בעזה" עצמה. בעוד המלחמה עדיין מתנהלת וצווי הפינוי עדיין מבוצעים, השאלות מי מדווח, מי משלם את המחיר על הדיווח, ומי מקצה מקום למדווחים - הן שלושה היבטים של אותה שאלת כוח. הסרט התיעודי, בקיומו עצמו, כבר העיד חלק מהשתיקה הזו.