הימין הקיצוני Vox כמעט מכפיל את מושביו, ממשלת השמאל בספרד עומדת בפני סופה

[מדריד] פחות מחודשיים לפני הבחירות המוקדמות בספרד ב-29 בנובמבר, אל-ג'זירה, בציטוט סקר של העיתון המרכזי-שמאלי "El País", מדווחת כי המפלגה השמרנית Partido Popular והימין הקיצוני Vox, אם יתאחדו, יקבלו 198 מושבים בפרלמנט, מעבר לסף של 176 מושבים הדרוש להרכבת ממשלה. המשמעות היא שאחת הממשלות הבודדות באירופה שעדיין נשלטת על ידי השמאל – ממשלת מפלגת הפועלים הסוציאליסטית בראשות פדרו סנצ'ס – עלולה לעמוד בפני סופה.

על פי סקר של תחנת השידור הממלכתית של ספרד RTVE, Vox היא המפלגה היחידה שתחווה גידול משמעותי בבחירות אלה, ומספר מושביה צפוי לזנק מ-33 מושבים ב-2023 ל-65 – כמעט להכפיל את עצמו. לעומת זאת, מפלגת הפועלים הסוציאליסטית של סנצ'ס צפויה לקבל רק 112 מושבים, ירידה נוספת מ-121 המושבים בבחירות הקודמות; תמיכת ה-Partido Popular נותרה בעצם תקועה.

לפני שמונה שנים Vox הייתה מפלגת שוליים בפוליטיקה הספרדית, אך כיום היא כבר חולקת שלטון עם Partido Popular בארבע ממשלות אוטונומיות ובכ-100 מועצות עירוניות. אם שתי המפלגות ירכיבו באופן רשמי ממשלת אחדות, זה יהיה בפעם הראשונה מאז מותו של הדיקטטור פרנקו ב-1975 שהימין הקיצוני חוזר ללב השלטון הספרדי. דובר Vox, חוסה אנטוניו פוסטה, אמר לאל-ג'זירה: "ספרד רואה תקווה בבחירות הללו. אנו נילחם על הניצחון, ונגרום לספרדים להאמין שאנו ראויים לקולם." עם זאת, הוא גם הזהיר את Partido Popular שלא לחזור על הטעות של 2023 – "להתחיל לחלק תיקי שרים לפני שזוכים בבחירות".

את המהפך הפוליטי הזה לא דחף גורם יחיד, אלא הצטברות של משברים מרובים.

ראשית, משבר הדיור. על פי דיווח אל-ג'זירה, תושבת מדריד בת 87, מריה דל קרמן אבסקול – הידועה בכינוי "מריקרמן" – גורשה מהדירה שבה התגוררה במשך 70 שנה. המקרה עורר זעם ציבורי; מפגינים הקימו מחנות במרכז מדריד ובערים נוספות, מה שעורר גל מחאה ארצי. היא נפטרה החודש בעוד המחאות נמשכות. לאחר ששני הצעי חוק שהציעה הממשלה להגנת שוכרים מפני הריסה נדחו בפרלמנט, מאות אלפים יצאו לרחובות. סנצ'ס המר אז על בחירות מוקדמות, בניסיון להפוך את סוגיית הדיור לקלף פוליטי.

אלא ששורשי משבר הדיור אינם פשוטים כמו מחסור בהיצע. סנצ'ס עצמו הודה לתקשורת כי מדובר ב"שוק שמתפקד באופן לקוי באופן חמור" שנגרם מ"ספקולציות משתוללות", "שאינו פועל לפי היגיון היצע ובביקוש" – כלומר, ההפיננסיאליזציה והון הספקולציה הפכו את הדיור מזכות מגורים למוצר השקעה. מנהיג ה-Partido Popular, אלברטו נונייס פחו, התחייב לבנות 200 אלף יחידות דיור בשנה ולהוריד מיסים, אך לא נגע בשורש המבני של ספקולציות הקרקעות והפיננסים.

לחץ עמוק יותר מגיע משערוריות שחיתות. אל-ג'זירה מדווחת כי בני משפחת סנצ'ס מעורבים במחלוקות שחיתות, הטיפול במשבר ההגירה בסאוטה ספג ביקורת, וכן צו החנינה למתחזקי הקטלוניה מ-2017 – כל אלה חיזקו (במקור: חיזקו/שחקו, תלוי בהקשר; המקור אומר "削弱", כלומר שחקו את בסיס השלטון של ה-PSOE) את בסיס השלטון של מפלגת הפועלים הסוציאליסטית. פחו אמר לתקשורת לאחר שסנצ'ס הכריז על בחירות מוקדמות: "מדובר בבחירות בין שחיתות לבין הגינות, בין דעיכה לבין שגשוג, בין ממשלה שרק חושבת על הישרדותה לבין מדינה שחושבת על העתיד." אל-ג'זירה מציינת כי המסגור הזה מעצב במכוון את Partido Popular ככוח "נגד שחיתות", אך נמנע מלהתייחס לכיוון המדיניות ארוך הטווח של המפלגה בהפרטת הדיור ובחלוקת המשאבים הציבוריים.

רגשות אנטי-הגירה הפכו לכלי הגיוס המרכזי של הימין הקיצוני. מתכנת ברצלונה בן 24, אלברטו מוניוס, שענד את צמיד האדום-זהב של תומכי Vox, אמר לאל-ג'זירה: "מה שאני באמת שונא [בראש הממשלה פדרו סנצ'ס] זה שהוא כל כך נלהב לגבי הכנסת מהגרים נוספים למדינה שלנו." סטיבן פורטי, מרצה להיסטוריה עכשווית באוניברסיטה האוטונומית של ברצלונה המתמחה בימין הקיצוני, ניתח בפני אל-ג'זירה כי Vox, כמו מפלגות ימין קיצוני אחרות באירופה ובאמריקה הלטינית, שומרת מרחק מהדיקטטורה של פרנקו, אך נוקטת "פוליטיקה של שריקות כלב" (dog whistle politics) – מבלי להתייחס במפורש לדיקטטורה. מנהיג Vox, סנטיאגו אבסקל, טען בפרלמנט כי ממשלת סנצ'ס היא "הגרועה ביותר ב-80 השנים האחרונות" – ברמז שתקופת הדיקטטורה הייתה טובה יותר.

הימורו של סנצ'ס יעבוד עדיין לא ברור. אפילו לפני הכרזת הבחירות, מפלגת הפועלים הסוציאליסטית פיגרה במשך חודשים בכמעט כל הסקרים, ורוב הבוחרים אמרו כי יתמכו ב-Partido Popular וב-Vox. אל-ג'זירה מציינת כי אם תוצאות הבחירות יאשרו את הסקרים, ספרד תהפוך, אחרי צרפת, גרמניה, איטליה, אוסטריה ופינלנד, לעוד מדינה אירופית שבה הימין הקיצוני רושם התקדמות משמעותית – המפנה הימני הכללי במפה הפוליטית של אירופה, משמעו שבעיות מבניות כמו משבר הדיור מוסתרות על ידי פחד מהגירה ולאומיות תרבותית, בעוד שמי שמשלם את המחיר באמת הוא השוכרים המגורשים והצעירים שהופכים למוצר שוק.