ניסוי מזומן ללא תנאים באמזונס של פרו: כ־90% מהמשתתפים נקטו פעולות לשמירת הסביבה, והתוצאות האקולוגיות עדיין דורשות אימות

לפי דיווח «הגרדיאן», צוות של אוניברסיטת באת' ניתח ניסוי של מזומן ללא תנאים שנערך באזור אשאנינקה באמזונס של פרו. במשך שנתיים, ארגון הצדקה הבריטי Cool Earth חילק ל־211 אנשים בשלוש קהילות שש תשלומים של 1,032 סולים פרואנדיים כל אחד. לפי הערכת הפרויקט, סכום זה שווה לכ־2 לירות ביום. המשתתפים יכלו להחליט בעצמם כיצד להשתמש בכספים, ללא צורך להוכיח את השימוש בהם.

לפי הדוח, כ־90% מהמשתתפים נקטו במהלך תקופת הניסוי פעולות משותפות כגון נטיעה מחדש של יערות, שיקום מקורות מים חיוניים והפחתת שריפות יער. הדוח רשם גם שינויים בשני מדדי פרנסה: שיעור המשפחות שאינן מסוגלות להרשות לעצמן מזון תזונתי ירד מ־73% ל־26%; שיעור המשתתפים שנאלצו לעזוב את ביתם בחיפוש אחר עבודה ירד מ־43% ל־18%. ממחבר משותף של הדוח, ד"ר ניק לנדרידג', סבר שהביטחון הכלכלי והאוטונומיה הגבוהים יותר אפשרו לאנשים להגן במידה רבה יותר על המערכות האקולוגיות שמהם הם תלויים למחיה. מחברי הפרויקט אף ציינו שזו הפעם הראשונה שסופקה הכנסה בסיסית ללא תנאים מסוג זה לקהילה ילידית באמזונס.

הניסוי לא רשם רק התנהגות אקולוגית, אלא גם מדדי פרנסה. הפרויקט תוכנן בשיתוף עם קבוצות נשים מקומיות ובנוסף סיפק חינוך בתחומי כספים, שימור יערות ושינוי אקלים, בהנהגת הקהילה; השתתפות בפעילויות החינוכיות הייתה וולנטרית. המשתתפים יכלו להחליט בעצמם כיצד להשתמש במזומן, וקבלת התמיכה לא הותנתה במילוי תנאים שקבעו גופים חיצוניים. ד"ר ניל האווארד, המחבר הראשי, סבר שהסדר זה מצמצם את התמריצים הכלכליים לפיתוח האדמה או לנטישתה, ומציב את הילידים במרכז מדיניות השימור באופן אצילי יותר; לדעתו, יש בכך ניגוד בולט למדיניות השימור ולמדיניות כלפי ילידים מתקופת הקולוניזם.

«הגרדיאן» מיקם את הפרויקט במסגרת ויכוח רחב יותר על תשלומי מזומן. לתוכנית רווחת המשפחה של ממשלת ברזיל מצורפות חובות חינוך לילדים, ואילו תוכנית «המזומן הירוק» דורשת מילוי פעילויות שימור מוגדרות. תשלומים מותנים קושרים את הכספים להתנהגות קבועה מראש, אך הם מעוררים גם מחלוקת מוסדית: יעדי שימור שמוגדרים על ידי גופים חיצוניים עשויים להתנגש עם בחירות הפרנסה של הקהילה עצמה. ההבדל המהותי של הניסוי הוא שהקהילה אינה צריכה להוכיח תחילה שהיא עומדת בתקנים חיצוניים כדי לקבל תמיכה.

מזומן ללא תנאים אינו בהכרח מועיל ליערות. חוקרים אחרים מזהירים כי באזורים מסוימים, פרויקטים דומים הגדילו את הייצור החקלאי בעקבות תוספת ההכנסה, ומחקרים בנושא תיעדו עלייה בהרס היערות. «הגרדיאן» ציין גם כי בחלקים מאמזונס נרכשו באמצעות מזומן אופנועים ומכוניות, ובכך גדלה הדרישה לכבישים. אם הפרויקט יורחב, יהיה על ההערכה לכלול את השאלה האם התרחבות חקלאית ולחץ על תשתית הדרכים יקזזו את פעולות שימור היערות של הקהילה; אין לספור רק את מספר פעולות הנטיעה מחדש של היערות או הפחתת השריפות.

לראיות הקיימות יש גבולות בולטים. הניסוי נמשך שנתיים וכיסה מעט יותר מ־500 הקטארים של יער. המחקר לא מדד שינויים בצמחייה או באיכות הקרקע, ולא בחן את השפעת תוכניות אחרות על התנהגות הקהילה. במקביל לניסוי פעלו פעילויות חינוכיות וולנטריות, ולכן אי אפשר לייחס למזומן את כל הפעולות שנקטו על ידי כ־90% מהמשתתפים. גם היקף הניסוי — שנתיים, שלוש קהילות ו־211 משתתפים — אינו מספיק כדי לייצג קבוצות אחרות של עמים ילידיים באמזונס או את לחצי הקרקע באזורים שונים.

הניסוי נגע גם לשאלת עלות השימור והקצאת סמכות ההחלטה. אדמות הילידים נמצאות תחת לחץ מכריתת מינרלים, כריתת עצים, התרחבות חקלאית ופעילות חוטפי קרקע. אם כספים חיצוניים מותנים בהפחתת כריתת העצים או במילוי פעילות שימור נקובעת, זכות ההחלטה על שימוש ביערות עשויה להישאר בידי המממנים, ואילו אחריות השימור עלולה ליפול על אנשים שתלויים ביותר בפרנסה מן היער. «הגרדיאן» דיווח כי קבוצות נשים מקומיות השתתפו בתכנון המשותף, אך לא הסביר כיצד מחולקים התקציב, נתוני ההערכה והסמכות להחלטה סופית. עדיין חסר מידע שניתן לאמת אם הפרויקט אכן שינה את יחסי הכוח במודל השימור הקולוניאלי.

לפני הרחבת הפרויקט, המחקר לפחות צריך להאריך את המעקב ולהגדיל את המדגם, למדוד ישירות שינויים בצמחייה, באיכות הקרקע ובשריפות, לתעד אם התרחבות חקלאית, רכישת רכבים ובניית כבישים יקזזו את פעולות שימור היערות, ולהבהיר עד כמה הקהילה שולטת בתקציב, בחומרי המחקר ובפירוש הממצאים. מחברי הפרויקט מכירים גם בצורך במחקר גדול יותר. יש לשלב את כל ההיבטים האלה באותה מערכת הערכה, כדי להבחין בין שינויים קצרי־טווח בהתנהגות לבין תוצאות אקולוגיות ארוכות־טווח, וכדי להעריך אם המזומן ללא תנאים אכן חיזק את האוטונומיה של הקהילה ביחס לקרקע ולעתיד.