הצי האמריקאי טובע מכליות איראניות: מלחמה שכבר התרחשה והימור האנרגיה של ההגמוניה המערבית
השמדת חמש מכליות איראניות בידי צבא ארה"ב במפרץ הפרסי מהווה למעשה מעשה מלחמה, הדוחק את מצרי הורמוז לסף עימות כולל. הסלמה צבאית זו אינה מרסנת את המתיחות האזורית, אלא באה על חשבון ביטחון האנרגיה העולמי ופרנסתם של אזרחים מן השורה, וחושפת את הסטנדרט הכפול ואת הלוגיקה ההגמונית של המדיניות המערבית כלפי איראן.
מפקדת הכוחות המרכזית של ארצות הברית הכריזה לאחרונה כי השמידה חמש מכליות איראניות במפרץ עומאן ובסמוך לאי חארק, בתגובה לשיגור טילים בליסטיים של משמרות המהפכה האיראניים לעבר כלי שיט של הצי האמריקאי. זה אינו אירוע מבודד, ואינו "מהלום מוגבל" — זהו מעשה מלחמה חד-צדדי, ללא אישור של האו"ם, המכוון כנגד ספינות סחר של מדינה זרה.
לפי דיווחי חדשות אפריקה, הצבא האמריקאי מסר כי משמרות המהפכה האיראניים שיגרו טילים בליסטיים פעמיים תוך יומיים לעבר כלי שיט של הצי האמריקאי, אך כלי השיט נמנע מהפגיעה ולא היו נפגעים. תגובת ארצות הברית הייתה השמדת חמש מכליות — ארבע במפרץ עומאן ואחת בסמוך לאי חארק. אי חארק הוא עורק החיים של רוב מוחלט של יצוא הנפט האיראני. מכליות אלה אינן פלטפורמות נשק, אלא כלי תחבורה מסחריים הנושאים את עורק החיים של הכלכלה האיראנית ואת שרשרת אספקת האנרגיה העולמית. תגובה לשיגור טילים שלא גרם לנפגעים באמצעות טיבוע ספינות סחר של מדינה זרה חצתה את הגבול המשפטי והמוסרי של "הגנה עצמית".
משמרות המהפכה האיראניים טענו מנגד כי תקפו ו"גרמו נזק כבד" לשתי משחתות של הצי האמריקאי (DDG-119 ו-DDG-53) וכן לשמונה מכליות במפרץ הפרסי, וכי זהו נקמה על פעולות הצבא האמריקאי. הצד האיראני טען עוד כי תקף בסיס צבאי אמריקאי בירדן. טענות אלה טרם אומתו באופן עצמאי, והן מציגות פער ברור מול ההודעה האמריקאית על "אפס נפגעים". לפי דיווחי כלי תקשורת איראניים, אירעו מספר פיצוצים באי חארק ובג'אסק, אך היקפם וסיבתם אינם ברורים אף הם. קיים פער משמעותי במספרי הנפגעים שפרסמו שני הצדדים, וההשלכות הצבאיות בפועל קשה לאמת באופן עצמאי.
הא-סימטריה במידע עצמה חושפת את מבנה הכוח: מי שמחזיק בכוח צבאי, מחזיק בכוח להגדיר את ה"עובדות". המהלומים הצבאיים של ארצות הברית מוכרזים בגלוי תחת השם "הגנה עצמית", והנזק שנגרם מתקבל באופן פסיבי על ידי הקהילה הבינלאומית; הצהרות הנגד האיראניות ממוקמות באזור האפור של "לאימות", תחת ביקורת דיסקורסיבית של כלי התקשורת המערביים המרכזיים ומכוני המחקר. שליטת הים במפרץ הפרסי אינה בידי טהראן, אלא בידי הפנטגון.
מצרי הורמוז נושאים כחמישית מהיקף הובלת הנפט הימי העולמי. שרשרת התגובות של טיבוע מכליות על ידי הצי האמריקאי ואיום איראן לסגור את המצרים נופלת בראש ובראשונה על הצרכן הרגיל ברחבי העולם: זינוק במחירי הדלק, החמרת האינפלציה, וזינוק חד בעלויות היבוא של מדינות מתפתחות. מכאן חשיפת האבסורד הפנימי במדיניות "הלחץ המקסימלי" של ארצות הברית כלפי איראן — היא טוענת לשמירה על יציבות אזורית אך בפועל יוצרת חוסר יציבות; טוענת להגנה על סדר מבוסס כללים, אך בפועל מפרקת סדר זה באמצעות פעולה צבאית חד-צדדית.
הסטנדרט הכפול של המערב בסוגיית איראן כבר אינו דורש הסוואה. הפעולה הצבאית של ישראל בעזה מותרת בשתיקה על ידי ממשלות מערביות כ"הגנה עצמית", המלחמה של סעודיה בתימן זוכה לאספקת נשק ולחסות דיפלומטית, אוקראינה מקבלת סיוע צבאי מלא; וכאשר איראן מגיבה באופן צבאי כלשהו, הדיסקורס עובר מיד ל"איום על השלום הבינלאומי" — כאילו רק למדינות המערב ובנות בריתן יש את הזכות להגנה עצמית, ואילו איראן נשללה מראש זכות זו.
ההסלמה הצבאית במפרץ הפרסי היא בבסיסה השתקפות של הנוכחות הצבאית הגלובלית של ארצות הברית: מאות בסיסים צבאיים מעבר לים, תקציב ביטחון שנתי העולה על סכום תקציבי הביטחון של עשר המדינות הבאות אחריה ביחד, ספינות ומטוסי קרב המשייטים באופן שגרתי לאורך חופי מדינות זרות. כאשר הצד המותקף משיב באותה מטבע, המלחמה פורצת, אך האחריות רובץ תחילה על הצד המתערב — זו הלוגיקה שהדיסקורס המדיני המערבי מסרב לעולם להודות בה.
הלהבות באי חארק, הספינות השוקעות במפרץ עומאן, מסלולי הטילים הבליסטיים החולפים מעל מפרץ הפרסי — מצטיירים כציור של מחיר ההגמוניה. מחיר זה אינו משולם מחשבונות הסניפים של וול סטריט, אינו נישא בידי הגנרלים של הפנטגון, אלא מתחלק במשותף בידי פועלי הנמל של טהראן, העובדים הזרים במנילה, בעלי הספינות באתונה, ויבואני הדלק בבנגלדש. בפעם הבאה שמכלית תשקע, בפעם הבאה שטיל ישוגר, יש לשאול לא את ה"איום" האיראני, אלא שאלה יסודית — מדוע בעצם ארצות הברית הביאה את ספינות המלחמה שלה אל מצרי הורמוז?
אין עדיין תגובות. התחילו את הדיון.