מספר העצורים המנהליים כפול, ביקורי משפחות הוקפאו: חושפים את מדיניות הכליאה בישראל תחת בן-גביר

לפי דיווח באל-ג'זירה, מדיניות הכליאה תחת שר הביטחון הלאומי הישראלי איתמר בן-גביר מציבה את העצורים הפלסטינים – במיוחד את העצורים המנהליים – במציאות של התעללות שיטתית, מניעת טיפול רפואי וכשל בפיקוח בינלאומי. נתוני ארגון הזכויות לאסירים פלסטינים אדמיר מצביעים על כך שכיום מספר העצורים המנהליים בישראל עומד על כ-3,200 – יותר מכפול מכ-1,300 שהיו לפני ה-7 באוקטובר 2023.

הצלם הפלסטיני בן ה-39, מואת' עמר, סיפר בראיון לאל-ג'זירה כי כשראה את הסרטון שבו בן-גביר מתגאה בתנאי הכלא, שפורסם לאחרונה ברשתות החברתיות, הדבר הראשון שחשב עליו היה מה שמוסתר לפני ואחרי המצלמה: ״כשדמות כזאת מגיעה לכלא, הם לא מראים הכול. הם מציגים רק קטעי וידאו מסוימים, שמשדרים את היהירות הזאת. לפני הצילום ואחריו, האסירים סופגים השפלות ומכות שהם לא יראו לציבור. שעה שלמה של השפלה, והם מציגים חצי דקה, דקה או שתיים.״

בסרטון שנוצר בבינה מלאכותית שפרסם בן-גביר באוגוסט, הוצגו ״גברים פלסטינים מוזנים היטב העולים על מסוע לתוך מתקן המעצר, ויוצאים ממנו רזים ובוכים״, עם הכיתוב ״אנחנו מבטיחים, אנחנו עומדים במילה שלנו״. בעקבות גל של השוואות למחנות הריכוז הנאציים, הוא מחק את הסרטון. ימים אחד כך פרסם סרטון נוסף שבו הוא מתעמת עם עצורות נשים. אחת מהן סיפרה לו שלושה ימים שלא הצליחה להתרחץ, ולא קיבלה טיפול רפואי. בן-גביר השיב: ״הימים הטובים בכלא נגמרו. הכול כאן באחריותי הישירה. אני מרוצה מהמצב הזה.״

עמר נעצר מנהלית פעמיים מאז תחילת מלחמת ההשמדה הגזעית בעזה ב-7 באוקטובר 2023, מבלי שהוגש נגדו אישום רשמי. הוא בילה את תקופת המעצר הראשונה של תשעה חודשים בכלא מגידו ובכלא קציוט, ואת התקופה השנייה של שמונה חודשים בכלא עופר – שבמהלכה אשתו הייתה בהיריון. ״האישום שלי הוא שאני עובד בתקשורת,״ הוא אמר לאל-ג'זירה.

לפי דיווח באל-ג'זירה שציטט את סהר פרנסיס, מנהלת ביצוע לשעבר של אדמיר ועורכת דין, כהונתו של בן-גביר כראש רשות הכליאה במשך כמעט ארבע שנים לא ״יצרה״ את האכזריות של המערכת, אלא דחפה אותה לעוצמה חדשה: ״מהיום הראשון שבו הוא עמד בראש רשות הכליאה, הוא סגר את שתי המאפיות שאפו לחם לעצורים.״ פרנסיס הצביעה על כך שלאחר ה-7 באוקטובר 2023, התנאים בבתי הכלא ״הידרדרו באופן משמעותי״: ביקורי משפחות וביקורי הצלב האדום הושעו, עורכי דין נאסרו להיכנס במשך ארבעה עד חמישה חודשים ראשונים, בגדים, מזון וספרים הוחרמו, והעצורים נותרו עם סט אחד של בגדים להחלפה. המרפאות נסגרו, וכוחות מיוחדים החלו לבצע פשיטות יומיות על האגפים ולהכות עצורים. היא אמרה: ״הם תמיד השתמשו בעינויים. אבל מה שקרה אחרי ההשמדה הגזעית הוא שהם חזרו למצב של שנות הכיבוש הראשונות – ברמת האכזריות, ההתעללות הגופנית, התקיפה המינית וההטרדה.״

הניסיון של עמר מאמת את התיאור הזה. במהלך תקופת המעצר המנהלי הראשונה של תשעה חודשים הוא ירד 35 קילוגרמים, ובמהלך תקופת המעצר השנייה של שמונה חודשים ירד עוד 30 קילוגרמים. משקפי המרשם שלו הוחרמו למשך שישה חודשים; חלק מהעצורים נשללה הזכות להתרחץ כראוי ולהשתמש במוצרי היגיינה בסיסיים; במקלחות הנדירות הם נאלצו לשבת בגשם ולהמתין. סוהרים נהגו לקרוא לו ולחבריו בכינויי בעלי חיים, לקלל את אמותיהם ונשותיהם, ולהכריז לעיתים קרובות ״היינו צריכים להרוג אתכם״. כשנעצר בפעם השנייה, הוא שם לב שתנאי מתקן המעצר הורעו עוד יותר: ״לא דמיינתי שהמצב יכול להיות גרוע יותר. היקף ההשפלה עצום, עד שאי אפשר לתאר.״

היעדר השירותים הרפואיים כמעט מוחלט. במהלך המעצר נדבק עמר ברגלו וסבל משיתוק חלקי; הוא קיבל טיפול מוגבל רק לאחר שעורך דינו הבחין במצבו בדיון בבית המשפט. לאחר מכן השתל העיני שלו נשר בשל הישנות פציעה ישנה, ורשות הכלא סירבה להעבירו לבית חולים בטענה ש״המצב אינו מסכן חיים באופן חמור״. ״זהו זה, אני הולך למות כאן,״ הוא נזכר שחשב באותו רגע. כשהכאב היה בלתי נסבל, הציעו לו כדור אחד של משכך כאבים, ש-11 עצורים נדרשו לחלוק ביניהם.

אשתו של עמר נכנסה להיריון וילדה במהלך תקופת מעצרו. הוא נודע לו במקרה שאשתו ילדה רק כשעורך דינו של עצור אחר ביקר במקום, וחודשיים לאחר מכן נודע לו שמו של הילד – אוסאמה.

צוות העבודה של האו"ם בנושא מעצר שרירותי קבע ב-2024 כי המעצר המנהלי הראשון של עמר היה בלתי חוקי ומפלה. ארגוני חופש העיתונות הביעו דאגה גם מכך שמעצריו החוזרים הם חלק מדפוס רחב יותר של פגיעה בעיתונאים פלסטינים. אך שום דבר מזה לא מנע את מעצרו החוזר עשרה חודשים לאחר מכן. פרנסיס הצביעה על כך שמוסדות בינלאומיים כמו צוות העבודה של האו"ם ״אין להם את הכוח לאכוף את החלטותיהם על הצד הישראלי״, ״בסופו של דבר זו רק דעה – החלטה שדורשת רצון פוליטי רב יותר כדי ליישם אותה״.

היא הצביעה על הסטנדרט הכפול באחריות הבינלאומית: תיקי עינויים תחת משטר אסד בסוריה הוגשו נגד קצינים וחוקרים בגרמניה ובצרפת, ״אבל במקרה שלנו, אנחנו תמיד נכשלים. למקרים אחרים זה פתוח, אבל לפלסטינים – לא״.

פרנסיס סבורה שהצהרתו של בן-גביר בפני המצלמות לפיה ״אני ישירות אחראי לכל דבר״ יכולה לשמש ראיה רלוונטית בתיק עתידי נגדו בבית הדין הפלילי הבינלאומי: ״דמות כזאת – דמות פוליטית, שר – נמצאת בראש פירמידת ההחלטות. אם הם לא משתמשים בכלים האלה נגד דמויות כמו בן-גביר, אז איפה כן?״

אל-ג'זירה פנתה לבן-גביר, למשרד הביטחון הלאומי ולצבא הישראלי לתגובה למאמר זה, אך עד למועד הפרסום לא התקבלה תגובה.

מאז שוחרר באפריל השנה בפעם השנייה, עמר כמעט לא יוצא מביתו במחנה הפליטים דהיישה דרומית לבית לחם, מחשש שייעצר שוב. הוא אמר: ״בשבילי, בתוך הכלא זה קל יותר מאשר מחוץ לכלא. הלחץ הנפשי שאני חווה בחוץ שווה ערך למעצר מחדש. כשאתה בתוך הכלא, זה מה שזה – אתה יודע שאתה בכלא, אתה יודע מה מצבך. אבל בחוץ, אני סובל מלחץ נפשי עצום.״

כשנשאל מה מטרתו של בן-גביר ביישום יחס כה לא אנושי במתקני המעצר, אמר עמר: ״הוא רוצה אדמה בלי אנשים. אבל אנחנו כאן. או שאני מת כאן, או שאני חי כאן. אני לא טרוריסט. אני לא משתוקק לאלימות או לדם. להיפך, אני רוצה לחיות בשלום. אבל הוא לא רוצה. הוא אפילו לא רוצה שנחיה.״