כיבוש בשם 'אזור הביטחון': נתניהו נכנס לסוריה בפעם השלישית ומשליך את הכפפה לאיראן

בהר חרמון, ממזרח לרמת הגולן הסורית, נכנס ראש ממשלת ישראל נתניהו ביום רביעי בפעם השלישית לשטח הסורי שהוא מכנה 'אזור ביטחון' ושהאו"ם כינה בעבר 'אזור חיץ'. לפי דיווח של France 24, הביקור לא היה רק הצהרת כיבוש, אלא לווה באיום גלוי שהופנה לטהראן.

נתניהו ושר הביטחון כץ סקרו יחד את הצבא בצד הסורי של הר חרמון, לאורך הגבול בין ישראל לסוריה. נתניהו אמר כי 'יש עוד עבודה לעשות – המשימה העיקרית היא להפיל את משטר הטרור של איראן, ואנחנו קרובים מאוד להשגת מטרה זו', והוסיף כי 'כל "הציר" יקרוס בסופו של דבר'. רקע לדברים אלו הוא מלחמת שישה חודשים של ארה"ב וישראל נגד איראן. עם זאת, הטענה כי 'משטר איראן עומד לקרוס' נותרה בשלב זה הצהרה חד-צדדית של נתניהו, ללא תימוכין עצמאיים.

ה'אזור ביטחון' שבו עמדו השניים שימש במקור כאזור חיץ שבו האו"ם סייר משנת 1974, שנועד להפריד בין הכוחות הישראליים לסוריים. מנגנון זה הוא תוצר של הסכם הפרדת הכוחות משנת 1974, שנועד לצנן את העימות הצבאי בין שתי המדינות. כיום, הוא הוסב על ידי צבא ישראל, בשם 'מניעת התבססות כוחות טרור בגבול', לשטח כיבוש דה פקטו. כץ נשא נאום בווידאו מפסגת הר חרמון כלפי נשיא סוריה אחמד שארא, בלשון חדה וגלויה: 'מכאן אנו שולחים מסר חזק וברור לנשיא סוריה, היושב בארמון בדמשק, 35 קילומטרים מכאן: אנחנו נמצאים בהר חרמון, באזור הביטחון, ואנחנו לא מתכוונים לעזוב מכאן.'

משרד החוץ הסורי פרסם מיד הצהרה שבה גינה בחריפות את כניסתו של נתניהו לשטח סוריה כ'הפרה בוטה של הריבונות, שלמות הטריטוריאלית והמשפט הבינלאומי של הרפובליקה הערבית הסורית', והגדיר זאת כ'מעשה פרובוקציה'. אך גינוי זה נידון כמעט להישאר על הנייר: מאז שמנהיגים אסלאמיסטים בסוריה החליפו את אסד בסוף 2024, ישראל ביצעה בשטח סוריה מאות תקיפות אוויריות ומספר פלישות קרקעיות; בכירים ישראלים הצהירו שוב ושוב כי ישמרו על הנוכחות הצבאית ב'אזורים הכבושים' ושואפים להרחיבם ל'אזורים מפורזים' רחבים יותר.

השינוי מ'אזור חיץ' של האו"ם ל'אזור ביטחון' הוא ביסודו לגיטימציה לשונית לכיבוש. הריבונות על אזור החיץ שייכת לסוריה ומוגבלת על ידי מנגנון האו"ם; 'אזור הביטחון' הוא נוכחות צבאית חד-צדדית, המוגדרת בכוח הזרוע של ישראל. במסגרת המשפט הבינלאומי, הבחנה זו היא קריטית: הראשון הוא סידור הפיך במסגרת מנגנון בינלאומי, השני הוא כיבוש טריטוריאלי בלתי מוגבל.

עבור סוריה, המחיר הממשי של כיבוש זה ברור וכבד. בעוד סוריה זה עתה עברה חילוף שלטון ומצויה בשלבי שיקום, שטחה הדרומי ממשיך להיות מוחזק על ידי שכנתה בשם 'מלחמה בטרור'. ממשלת סוריה אינה מסוגלת לגרש את הכוחות הכובשים, וגם לא לקבל תמיכה דיפלומטית אפקטיבית. סוריה תחת שלטון משפחת אסד הייתה במשך שנים רבות בעלת בריתה של איראן, והחלל בדרום סוריה מולא בעבר על ידי ארגוני מיליציה פרו-טהראניים; לאחר נפילת אסד, כוחות אלה נסוגו, ופתחו 'חלון' לכניסה הצבאית הישראלית. במילים אחרות, ישראל אינה מגיבה לאיום גבול דחוף, אלא מנצלת את הריק הפוליטי בסוריה כדי להרחיב את תחום השליטה שלה.

האיום על איראן הוא ההיגיון המתמשך של נרטיב הכיבוש הזה. כץ אמר במישרין: 'איראן נמצאת ברקע, כבר היכינו אותה פעמיים, ואם יידרש נכה בה שלישית, כדי להמשיך ולסכל את האיום.' זה אינו איום סרק – מלחמת ארה"ב וישראל באיראן נמשכת כבר שישה חודשים, והלהבות התפשטו מ'ציר ההתנגדות' במזרח התיכון. כאשר 'מלחמה בטרור' מתערבבת עם 'החלפת שלטון', וכאשר 'ביטחון' מוגדר ככיבוש קבוע של שטח מדינה זרה ומלחמה מתמשכת במדינה ריבונית אחרת, מנגנון האו"ם הופך לחסר תועלת.

'מלחמה בטרור' מעולם לא הייתה צ'ק שניתן למשוך ללא הגבלה. בדרום סוריה, הנוכחות הצבאית הישראלית נעשתה ללא אישור האו"ם וללא הסכמת ממשלת סוריה; המלחמה המכוונת נגד איראן מגדירה מדינה ריבונית שלמה כ'משטר טרור'. בנקודת המפגש של שני הנרטיבים הללו מתרחשת שחיקה שיטתית של עקרונות היסוד של המשפט הבינלאומי – שוויון ריבוני, אי-שימוש בכוח, ושלמות טריטוריאלית.

גינוי משרד החוץ הסורי, התעמולה על 'קריסת משטר איראן', האיומים מפסגת הר חרמון – כל אלה מתחברים יחד לתמונה ברורה של אי-סימטריה בכוח: ישראל מגדירה גבולות בכוח הזרוע, מחליפה דיפלומטיה באיומי מלחמה, ומחליפה את מנגנון האו"ם בפעולה חד-צדדית; בעלת בריתה החשובה ביותר, ארה"ב, עומדת לצדה במלחמה נגד איראן ומאפשרת בשתיקה את הכיבוש של השטח הסורי. את המחיר ישלמו העם הסורי, העם האיראני, ותושבי המזרח התיכון כולו.