טקס שיבור השורשים בגאנה: תיקון תרבותי אינו מחליף אחריות מוסדית

במוזיאון Nkyinkyim בנוהלייניה, ליד אדה בגאנה, טקס בן שלושה ימים לזכר האבות הביא למקום היסטוריות משפחה שנותקו עקב העבדות והקולוניזציה. לפי דיווח Africanews, התכנסו כאן אמריקאים שחורים וחברי גירה אחרים, והפעילות הונחתה בהנהגת מייסד המוזיאון Kwame Akoto-Bamfo. המשתתפים זכרו את האבות שחייהם הושפעו מעמק מעבדות ומקולוניזציה, וששמותיהם וסיפוריהם אבדו במעבר בין הדורות, באמצעות חלונות יין, הקדשת קורבנות, תיפוף וריקוד.

עבור רבים מהנוכחים, הגעתם לגאנה לא הייתה סיום של ביקור תיירותי, אלא כניסה מחדש לתוך היסטוריה שנותקה. Subrina Starke, מייסדת-שותפה של Diasporan WelHouse, אמרה: "כך, רבים מאיתנו הרגשנו מאז ילדות שמשהו חסר לנו, אבל לא ידענו מה לקרוא לזה. כשאתה עומד כאן, משתתף במסורות האלה ומתקבל בברוך לפי שמך, זה מחזיר לך את מה שחשבת שאיבדת." המשמעות המשקמת של הטקס נובעת ראשית מהמעשה המשותף של המשתתפים, ולא מתחושת שיוכי שמוענקת מדרך אחד על ידי ממשלה או מוסד.

Akoto-Bamfo אמר: "זו אינה הופעה. כשאנחנו עושים חלונות יין וקוראים שמות, אנחנו מחזירים את מה שנלקח. זהו מוזיאון שאינו סתם מציג את העבר — כאן העבר נזכר, נכבד ומקבל חיים." במסגרת המעשה הזה, מה שמוחזר הוא שמות, סיפורים ורציפות תרבותית. הטקס הופך זיכרון לפעולה, אך אינו יכול להיחשב אוטומטית לפיצוי חומרי ברמת המדינה.

לפי דיווח Africanews, בעת הטקס גאנה קידמה צדק מתקן; עם זאת, המשתתפים הדגישו שפיצויים אינם אמורים לעצור בהצהרות ברמה הבינלאומית, אלא לכלול גם פעולות יומיומיות כגון חינוך הילדים, שימור המסורות וקבלת חברי הגירה בשובם לארץ מולדתם. אולם הדיווח אינו מונה את הצעדים הנוכחיים של ממשלת גאנה, את לוח הזמנים או את סידורי המימון, ואינו מציין גם את מקור המימון של הטקס עצמו. לכן ניתן לאשר רק שגאנה מקדמת את סדרת העניינים של צדק מתקן; אי אפשר להסיק מכך אם מדיניות קונקרטיות כבר יושמו, ואף אי אפשר להתייחס לטקס כהוכחה לכך שתוכנית פיצויים ממלכתית יצאה לפועל.

הדיווחות הקיימות מציגות שני קווים מקבילים: אחד הוא מאמצי גאנה לקידום צדק מתקן, והשני הוא תיקון יומיומי שמובילים משפחות, מחנכים וארגוני גירה. את מצב היישום של הראשון אי אפשר לאמת, ואילו המעשים של השני כבר התרחשו בטקס הזה. המשימות של אחריות מוסדית ושל תיקון קהילתי אינן זהות, והן אינן יכולות להחליף זו את זו. הממשלה צריכה לקדם צדק מתקן באמצעות מדיניות, תקציבים ואחריות ברורה; משפחות, מחנכים וארגוני גירה, מנגד, מקיימים באמצעות הוראה, טקסים, שימור מסורות וקבלת חברי גירה, את הקשרים התרבותיים שנותקו.

אם למוסדות הציבוריים יש רק הצהרות, אך אין תקציב, גורם אחראי ומנגנון מתמשך, עלויות התיקון עלולות להמשיך להישאר על כתפי הקהילות המושפעות וארגוני החברה האזרחית שלהן. מאחר שהדיווח אינו מציין את מקור המימון של הטקס, אי אפשר לקבוע אם הקהילות כבר נושאות על כתפיהן עלויות שהמוסדות הציבוריים אמורים לשאת במשותף. אך בכל זאת, אחריות מוסדית חייבת לענות: מי יממן, מי יבצע וכיצד תובטח ההמשכיות.

הטקס גם העמיד בחזיתה את ההבדל בין הכרה סמלית לבין פיצוי מוסדי. הדיווח אינו מפרט את תוכניות ממשלות אירופה וארצות הברית, ולכן אי אפשר על פיו לזכות מדינה כלשה או להרשימה באשמה; אבל אירוח מבקשי שיבור השורשים וקיום מפגשי הנצחה אינם משמעותם נטילת אחריות מוסדית. להציג את ההכרה הסמלית כאילו הייתה אחריות מוסדית יתחמק משאלה הליבית: בתיקון מורשת העבדות והקולוניזציה, האם המדינה צריכה לשאת את העלויות, ואם כן, כיצד.

עבור גאנה, השאלות לצעד הבא הן מאוד ממוקדות: איזה מוסד יהיה אחראי לצדק המתקן, מתי יתחיל התהליך, באיזה תקציב ובאיזה מנגנון יישום; וכיצד יקבל התיקון הקהילתי תמיכה מוסדית. מבקר מקרב קהילת הגירה Julian Yorke אמר: "באתי לכאן כדי למצוא תשובה לשאלה מאין אני מגיע. מצאתי לא רק מקום, אלא קבוצה שזכרה אותי לפני שהגעתי. זה שינה את האופן שבו אתה עומד בעולם." חוויה כזאת היא חלק מהתיקון היומיומי, אך היא אינה מוכיחה שהפיצויים שולמו.

הטקס מראה כיצד הנפגעים משתמשים בזיכרון משותף ובמעשים בין-דוריים כדי לבנות מחדש זהות וקשרים. כדי להפוך תיקון כזה להגנת זכויות ואחריות ציבורית, עדיין נדרשים הסדרים מוסדיים ברי-בדיקה. הטקס יכול להחזיר זיכרון, אך אינו יכול לבדו לסגור את החוב שהותירו העבדות והקולוניזציה.