משתיים ליותר מ-180 ארובות: כיצד מדיניות הפיזור בגובה של ארה״ב הפכה עמידה מקומית בתקן לגשם חומצי חוצה גבולות

לפי המהדורה הבינלאומית של Times of India, חברות החשמל האמריקאיות פיתחו בשנות ה-70, בתגובה לתקנים חדשים לאיכות האוויר בגובה פני הקרקע, שיטת טיפול בזיהום שנראתה מתוחכמת אך אחרים נשאו במחירה: בניית ארובות ענק בגובה של יותר מ-500 רגל, כ-152 מטרים, כדי לפלוט דו-תחמוצת הגופרית ותחמוצות חנקן אל זרמי אוויר גבוהים ומהירים יותר. האסטרטגיה, שכונתה ״פיזור״, מנעה מן המזהמים לשקוע בסביבת תחנות הכוח, אך הרוחות השוררות נשאו אותם מעבר לגבולות בין מדינות בארה״ב ואף מעבר לגבולות בינלאומיים, והפכו את התופעה למשבר של גשם חומצי ברחבי יבשת צפון אמריקה.

משרד מבקר המדינה של ארה״ב תיעד את השינוי בדוח החקירה ״איכות האוויר: ארובות גבוהות ותרומתן להעברה בין-מדינתית של זיהום אוויר״ (GAO-11-473). בשנת 1970 היו בכל ארה״ב רק שתי ארובות תעשייתיות שגובהן יותר מ-500 רגל; עד 1985 תפח מספרן ליותר מ-180. במקום להתקין מקרצפים יקרים לסילוק גופרית או אמצעי סינון אחרים במקור, תחנות הכוח סמכו על ״דילול בגובה״: כל עוד ריכוז המזהמים בגובה פני הקרקע סביב התחנה עמד בתקן, המתקן נחשב לעומד בדרישות.

המחיר האמיתי נפל על אזורים במורד הרוח, במרחק של מאות ואף יותר מאלף קילומטרים. כשליש מן הארובות הגבוהות בארה״ב רוכזו בחמש מדינות באגן נהר אוהיו, מוקדים של ייצור חשמל מפחם: אילינוי, אינדיאנה, אוהיו, פנסילבניה ומערב וירג׳יניה. הרוחות המערביות השוררות נשאו את החומרים החומציים מתחנות אלה מזרחה וצפונה. הם פגעו באיזון הכימי של אגמים בהרי אדירונדק שבמדינת ניו יורק ובניו אינגלנד, שטפו חומרי הזנה חיוניים מאדמות היערות הגבוהים וגרמו לתמותה נרחבת של אשוחית אדומה בגבהים.

העברת הזיהום מעבר לגבול עוררה חיכוך דיפלומטי חריף בין ארצות הברית לקנדה. לפי הסקירה של Times of India, פליטות מתחנות כוח אמריקאיות עברו מרחקים ארוכים עד קנדה והחמיצו אלפי אגמים באונטריו ובקוויבק. הסכסוך הסביבתי, שהתפתח בשנות ה-80 למחלוקת גדולה בין וושינגטון לאוטווה, חשף היגיון אכזרי: כאשר מדינה רואה בעמידה בתקני ריכוז מקומיים את נקודת הסיום של הציות, ה״ניקיון״ שלה יכול להיבנות כולו על המחיר האקולוגי שמשלמת שכנתה.

הרגולציה האיטית החריפה עוד יותר את העוול. בשנת 1977 תיקן הקונגרס האמריקאי את סעיף 123 בחוק האוויר הנקי והנהיג מגבלות גובה לארובות המבוססות על ״נוהג הנדסי טוב״ (GEP), בניסיון לבלום את התחבולה של עמידה בתקן באמצעות הגבהת הארובות בלבד. עם זאת, ארובות גבוהות רבות שנבנו קודם לכן המשיכו לפעול עשרות שנים ללא ציוד מודרני לבקרת זיהום. דוח המבקר גילה כי גם בסוף שנות ה-2000, ב-56% מדודי הפחם המחוברים לארובות גבוהות לא הותקנו מקרצפים לסילוק גופרית, ול-63% לא היו מתקנים מתקדמים לבקרת תחמוצות חנקן. רוב היחידות הבלתי מבוקרות האלה נבנו בתקופת תנופת הבנייה שלפני 1980.

השינוי האמיתי במדיניות הגיע רק ב-1990. התיקונים לחוק האוויר הנקי שאושרו באותה שנה הקימו את ״התוכנית לגשם חומצי״ וחייבו את חברות החשמל להתקין ציוד לבקרת זיהום או לעבור לפחם דל גופרית. התוכנית הפחיתה לבסוף את פליטות הגופרית האזוריות ביותר מ-80%, והוכיחה שטיפול יעיל בזיהום חייב ללכוד את הפליטות במקור במקום להסתפק בשליחת גזי הפליטה לשכבות גבוהות יותר באטמוספרה.

מ״שיטת הפיזור״ ועד ״התוכנית לגשם חומצי״, יותר מעשרים שנות ההיסטוריה הרגולטורית הזאת מציגות דפוס מוכר: כאשר ניתן להעביר את עלויות הציות לגורמים חלשים יותר מבחינה גאוגרפית ופוליטית — מדינות במורד הרוח, ארצות שכנות ואף מערכות אקולוגיות חסרות זכות הצבעה — מזהמים נוטים להשוות בין ״עמידה בתקן״ ל״פתרון הבעיה״ ולהציג דילול כאילו היה טיפול בזיהום.