מפעל הרחפנים בילאבוגה: דוח טוען כי עד 12 אלף פועלים צפקאנים עשויים להיות נתונים לעבודה מאולצת

DW דיווח ב-20 באוקטובר כי המרכז למחקרים אסטרטיים ובינלאומיים בוושינגטון ומכון ג'ורג' ו. בוש פרסמו ב-14 באוקטובר דוח משותף, ולפיו מפעל הרחפנים בילאבוגה, בטטרסטן שברוסיה, עשוי להעסיק עד 12 אלף פועלים צפקאנים. לפי הדוח, הפועלים סובלים מהפרת זכויות אדם חמורה ומסחר בבני אדם; רוסיה יכולה לקבל מהמפעל יותר מ-5,500 רחפנים בחודש, המשמשים במלחמה נגד אוקראינה.

הפועלים הצפקאנים משולבים בהסדרי עבודה בחו״ל המבוקרים על ידי המדינה, ואפשרותם לעזוב תלויה בהחלטת המדינה. הדוח טוען כי צפון קוריאה מרווחה משמרה עד 90% משכר הפועלים. הדוח המשותף מגדיר זאת כעבודה מאולצת: פיקסון מוכרת את עבודת אזרחיה בעסקאות בין-מדינתיות, שולטת בתנועתם וגובה את מרבית השכר. קצהו של שרשרת האספקה הזו הוא שד הקרב, אך היא מתחילה באדם שאינו יכול להחליט בחופשיות אם להישאר או לעזוב.

המספרים 12 אלף, 90% ו-5,500 רחפנים בחודש מגיעים מהדוח המשותף ומתעתקים של DW; החומרים המצוטטים אינם מציעים נתונים גולמיים או ראיות מהשטח לצורך אימות עצמאי, והיקף העסקת הפועלים והנוהלים המדויקים עדיין ממתינים לאישור. הדוח כולל גם את העבודה הצפקאנית, הייצור הרוסי והאספקה מסין ואיראן באותה שרשרת אספקת רחפנים: DW, הצטרפות לדוח, מציינת כי סין היא הספקית העיקרית של רכיבים לשימוש כפול, בהם סוללות, רכיבים אלקטרוניים פנימיים, מנועים ומערכות ניווט; איראן מספקת לרוסיה רחפני שהד, המסייעים לייצור דגם Geran המשודרג.

החומרים הקיימים אינם מוכיחים שסין או איראן השתתפו בעבודה מאולצת או שפעלו במכוון כדי להתחמק מעיצומים; תפקידן בשרשרת האספקה אינו יכול להוות תחליף לראיות המוכיחות עבירת חוק. עם זאת, אין בכך כדי לשנות את האחריות של צפון קוריאה ורוסיה: צפון קוריאה מארגנת ומשלשת בשליחת פועלים לחו״ל, ורוסיה מחברת כוח עבודה מבוקר לייצור הרחפנים המשמשים במלחמה נגד אוקראינה. לפי הדוח המשותף, שתי המדינות מתעלמות מהחלטת מועצת הביטחון של האו״ם מספר 2397. ההחלטה, שאושרה בדצמבר 2017, דרשה ממדיני החברות להחזיר פועלים צפקאנים תוך שנתיים.

דן פינקסטון, פרופסור ליחסים בינלאומיים בקמפוס סיאול של אוניברסיטת טרוי, אמר ל-DW: “כל ההחלטות של מועצת הביטחון בנוגע לפועלים צפקאנים, להפצת נשק ולמכירת טכנולוגיה לשימוש כפול מתעלמות, ולכן אני חושב שאפשר לומר שמערכת העיצומים של האו״ם ביסוד נכשלה.” זו אינה מסקנה רשמית של האו״ם, אך היא מבהירה את קושי אכיפת העיצומים בפועל: שליחת הפועלים, גביית השכר, העברת הרכיבים והייצור הסופי חוצים גבולות של מספר תחומי שיפוט, ולהשגת אחריות יש להסתמך על שיתוף הפעולה של מדיני החברות.

הדוח המשותף מציין גם כי באזור הכלכלי המיוחד של ילאבוגה פועלות כמה חברות אירופיות וחברה אמריקאית אחת לפחות. הדוח קורא למחלקת המדינה האמריקאית ולמדינות אחרות לשתף פעולה, לנטרל רשתות סחר בבני אדם, להטיל עיצומים על האחראים ולדרוש מחברות זרות הפועלות בפארק לצאת ממנו; הוא גם דורש מהאו״ם לפתוח חקירה רב-צדדית, לתעד הפרות ולהגן על הקורבנות. זהותן ואחריותן של החברות האלה עדיין ממתינות לבדיקה, ולא ניתן להגדירן כמשתפי פעולה בעבירה רק משום שהן “נמצאות בפארק”; עם זאת, חברות שממשיכות לפעול צריכות לפחות להסביר כיצד בדקו את העסקת העובדים ואת שרשרת האספקה, כיצד בדקו ציות לעיצומים ומהם סדרי היציאה שלהן.

מה שחייב באמת להיחקר הוא לא רק זהות הפועלים, אלא גם כיצד נשמרו משכריהם, האם הם יכולים לעזוב, כיצד הרכיבים נכנסים למפעל, לאן מופנים המוצרים ומי רווח מכל קשת. החקירה חייבת להגיע לממשלות ולחברות בעלי סמכויות אכיפה, אינטרסים מסחריים ועלויות יציאה, ולא להטיל שוב את האחריות על פועלים שאינם יכולים לשנות יחידית את המצב. עד לאימות נוסף של המספרים, יש לשמור על אי-ודאות במסקנות; אבל מה שהחלטה 2397 לא הצליחה לנתק הוא בדיוק השרשרת שהפכה את עבודתם של אנשים פשוטים למשאבי מלחמה.