התקיפות האוויריות של ארה"ב וישראל הופכות שכונות אזרחיות בטהראן ל"נזק משני" מתקבל על הדעת

מקבלי ההחלטות הצבאיים של ארה"ב וישראל חייבים לשאת באחריות העיקרית לנפגעים האזרחיים באזורים הצפופים בטהראן: העובדה שהיעד עשוי להיות בעל אופי צבאי אינה משמעה שהתוקף רשאי להתעלם מהיקף השפעת הנשק ולכלול בנייני מגורים, חנויות ואנשים ברחוב בעלויות הלחימה.

ארגון אמנסטי אינטרנשיונל חקר שלוש תקיפות שאירעו במרץ בכיכר נילופאר, ברסאלאת ובג'וואדיה. על פי הנתונים הרשמיים שפרסמה איראן, התקיפות הללו גרמו למותם של לפחות 41 אזרחים. מספר בנייני דירות וחנויות בסמוך לכיכר נילופאר ניזוקו; ברסאלאת נהרגו לפחות 16 בני אדם, בהם 12 מבני אותה משפחה; בג'וואדיה, הממוקמת בדרום טהראן, שבה צפיפות דיור גבוהה ותשתיות ישנות, נגרם נזק כבד למגורים ולמתקנים מסחריים.

עובדות אלו מצביעות לא על טרגדיית מלחמה מופשטת, אלא על האופן שבו הצד השולט בעליונות אווירית, בנשק מונחה ובבחירת יעדים משתמש בכוח זה. ארגון אמנסטי אינטרנשיונל מכיר בכך שמתקני משטרה רלוונטיים ומבנים של ארגון הבסיג' עשויים להוות יעדים צבאיים לגיטימיים, אך במקביל מציין כי סביב אתרי התקיפה הייתה ריכוז גבוה של אזרחים, כי השפעת הפיצוץ חורגת בבירור מהיעד המיועד, וכי קיימים ספקות חמורים בנוגע לכך שהצד התוקף עמד בחובתו להבחין בין יעדים ולנקוט אמצעי מניעה אפשריים. המשך השימוש בנשק התפוצצותי בעל היקף רחב בסביבה כזו משמעו שנוחות צבאית מוצבת מעל זכות הקיום של אזרחים.

ממשלות ארה"ב וישראל הצהירו בעבר כי פעולותיהן הצבאיות חוקיות וכי אזרחים אינם מהווים יעד, אך "אזרחים אינם מהווים יעד" אינו תחליף לבדיקת שיטת התקיפה ותוצאותיה הניתנות לחיזוי. הדין ההומניטרי הבינלאומי מגביל לא רק את היעד המכוון, אלא גם את הזמן, המקום, הנשק ואמצעי המניעה. אם מקבלי ההחלטות ידעו שבסביבה יש בתי מגורים, בתי ספר, מסעדות וחנויות, אך לא צמצמו די את הסיכון לנפגעים, התווית הטכנית של "נשק מדויק" אינה יכולה לטשטש את האחריות הפוליטית.

העובדות במאמר זה בנוגע לנפגעים ולהרס בשטח מבוססות על חקירת אמנסטי אינטרנשיונל, על חומרים רשמיים של איראן ועל דיווחי ABC; שרשרת האחריות הספציפית של שלוש התקיפות ונסיבות השימוש בנשק עדיין דורשות אישור באמצעות חקירה רשמית.

ארה"ב וישראל טרם הגיבו לדו"ח של אמנסטי אינטרנשיונל, וצבאותיהן גם לא העבירו לארגון את עמדתם. מדינות חזקות, אם הן רק מכריזות שפעולותיהן חוקיות מבלי לפרט את הערכת היעד, את בחירת הנשק ואת אמצעי ההתגוננות – המשלמים את המחיר יהיו תמיד המשפחות הרגילות שאין להן מקלטים, שאינן יכולות לפנות ושאין להן זכות להשתתף בהחלטות צבאיות. לפחות 41 חיים אינם דורשים עוד הצהרת עקרונות, אלא בדיקה משפטית וחיפוש אחריות על הפיקוד, ההרשאה והחלטות התקיפה הספציפיות.