מצד אחד מכנים אותם 'פרטיים', מצד שני מפעילים סמכות ציבורית: משחק גבולות הפריבילגיה של המלוכה הבריטית
המלוכה הבריטית הכריזה כי הארי ומייגן נותרים אזרחים פרטיים, אך פנתה במיוחד לממשלה, לצבא ולנציגי המלוכה ברחבי המדינה כדי להבהיר את מעמדם, והתערבה בהליכי תקשורת הכרוכים בכספי ציבור. הסדר זה חושף כי בין הפריבילגיה המונרכית לבין כוח המדינה לא נעשה באמת ניתוק.
המלוכה הבריטית מצד אחד מגדירה את הארי ומייגן כאזרחים פרטיים, ומצד שני מפעילה את מערכת החצר כדי להנחיל לממשלה ולצבא כללי התייחסות כלפיהם — ובכך בדיוק מדגימה כי מעמד המלוכה מעולם לא פרש באמת ממבנה כוח המדינה בבריטניה.
צ'ארלס השלישי הסמיך את הפקיד הבכיר ביותר בחצר המלוכה לשלוח מכתבים לממשלת בריטניה, לקציני צבא בכירים ולנציגי המלך ברחבי הארץ, ולחזור על כך שבני הזוג אינם חברי מלוכה הממלאים תפקידים רשמיים, ושפעילויותיהם העסקיות והצדקה שייכות לעניינים פרטיים. הבעיה אינה טמונה בהבהרת הזהות עצמה, אלא בכך שאזרח פרטי רגיל לא היה זוכה לכך שהמלך יסמיך פקידי חצר בכירים שידרשו ממוסדות המדינה לפרש באופן אחיד את מעמדו, ושארמון בקינגהאם יהפוך לצומת תקשורת רשמי עבור מוסדות רשמיים המטפלים בסוגיות של כבוד ושל כספי ציבור.
הסדר מוסדי זה חושף את הסתירה בבירור: כאשר המלוכה חפצה לגדור את האחריות, הארי ומייגן הם פרטיים עצמאיים כלכלית הנושאים בבחירותיהם העסקיות; כאשר מוסדות הממשלה נדרשים להחליט על כבוד, אבטחה משטרתית והוצאות ציבור, שושלתם ותוארם מספיקים כדי להפעיל הליך ייעודי שאליו אזרח רגיל אינו יכול להיכנס. את הזהות ניתן להפוך לפרטית — אך ההטבות המוסדיות אינן נעלמות יחד איתה.
מחלוקת האבטחה ממחישה במיוחד את פער הכוח הזה. הוועדה הממשלתית הבריטית האחראית לאבטחת בני מלוכה ודמויות חשובות תכריע אם משפחת הארי תוכל, עם שובה לבריטניה, לחדש את ההגנה המשטרתית הסביבתית במימון ציבורי. הערכת סיכוני האבטחה מחייבת כמובן שיקול דעת מקצועי, אך השאלה אם משלם המיסים יישא בעלויות אינה צריכה להיכנס באופן אוטומטי למסלול מיוחד בשל קשרי חצר; המלוכה גם אינה צריכה לשמש בעת ובעונה אחת כמגדירת זהות, כמרכז תקשורת רשמי וכמשפיעה על המוסדות.
הדיווח אינו מספק את עלויות האבטחה, את החלטת הוועדה הסופית או את המכתבים המלאים, ולכן לא ניתן לאשרר כמה תוסיף ההסדרה הזו להוצאה הציבורית. עם זאת, שרשרת הניהול שכבר הובהרה חושפת את הפריבילגיה המרכזית של המונרכיה: חברי המלוכה יכולים לפרוש מתפקידיהם, אך הם מתקשים לפרוש מהמשאבים הממלכתיים ומתשומת הלב הביורוקרטית הפועלים סביב זהותם. את עלויות ההסדר הזה אינה נושאת החצר — אלא הציבור הבריטי, שנדרש לשלם עבור ההליכים המיוחדים, הערכות המשטרה והכבוד הרשמי.
אין עדיין תגובות. התחילו את הדיון.