מאחורי הרחבת הצבא הגרמנית ב"הילוך שישי": חור שחור תקציבי והתרחבות כוח

ממשלת גרמניה פועלת בשם הביטחון הלאומי תוך שהיא מקדמת במקביל התרחבות צבאית, ניצול לרעה של פטורי חוב והרחבת סמכויות של מוסדות הביטחון — והעלות האמיתית של אג'נדה זו מועברת בשקט לנטל הפיננסי הציבורי ולחירויות האזרח.

על פי דיווח של דויטשה ולה, הערכה עדכנית של מכון איפו במינכן מראה כי מתוך כ־28.6 מיליארד אירו ששאלה גרמניה בשנת 2025 במסגרת סעיף הפטור הביטחוני של "בלם החוב" בחוק הבסיסי, כ־11 מיליארד אירו — כלומר 38.5% — לא היו קשורים בהוצאות הגנה וביטחון נוספות, וההוצאות הביטחוניות בפועל גדלו רק בכ־17.6 מיליארד אירו. מסקנתה של חוקרת מכון איפו, אמילי הסלינגר, הייתה ישירה: "רוב החוב החדש לא הוליד הוצאות ביטחוניות נוספות, ומרחב התקצוב שהתפנה בתקציב הליבה הוסב לשימושים אחרים." המשמעות היא שהאור הירוק של פטור "בלם החוב" שהחוקה הדליקה לצורך ביטחון, נוצל למעשה כמעט בארבעים אחוז למילוי חורים תקציביים אחרים.

משרד האוצר הגרמני הגיב מיד ודחה את המחקר, בטענה שמחקר איפו "אינו משתמש בסטנדרטים המשפטיים שהבונדסטאג והבונדסראט הכניסו לחוק הבסיסי", שהוא "שגוי הן מבחינה משפטית והן מבחינה שיטתית", ושהוא "משווה בין תפוחים לתפוזים". עם זאת, משרד האוצר לא פרסם פירוט ספציפי של חלוקת הכספים, ולא העמיד את החשבונות הרלוונטיים לביקורת עצמאית או לחקירה פומבית של ועדת התקציב של הבונדסטאג. ויכוח גרסאות הנוגע ליעדם של עשרות מיליארדי אירו מסתיים בהגנה עצמית של הממשלה — והפרלמנט והציבור כמעט שאינם יכולים לאמת זאת באופן עצמאי.

תיאבון המימון של ההרחבה הביטחונית לא נבלם בשל כך. ממשלת גרמניה כבר החליטה להעלות את הוצאות הביטחון ל־3.5% מהתוצר המקומי הגולמי עד שנת 2029. על פי דיויטשה ולה, המצטטת את מזכ"ל נאט"ו רוטה בנאום הסיום של ועידת הנציגים הדיפלומטיים בברלין, גרמניה היא כבר המדינה המוציאה הגדולה ביותר על ביטחון באירופה, והפכה ל"כוח מניע מרכזי" בייצור הנשק. "אתם כבר בהילוך שישי בכל הנוגע לביטחון" — דבריו של רוטה הם פחות תזכורת ויותר אישור פומבי לבחירה הפוליטית של גרמניה. התנפחות התקציב הביטחוני מחזיקה מתחת למתחם צבאי־תעשייתי עצום, אך העלות שלה — בין אם מדובר בחוב חדש או במשלמי המסים שישלמו בעתיד עבור אותם נשקים — לא נדונה במידה שווה תחת אור השמש.

במקביל, השיח הביטחוני משמש לעיצוב מחדש של גבולות מכונת המדינה. שר הפנים אלכסנדר דוברינדט, בהגנה על תקציב משרד הפנים לשנת 2027 בפרלמנט, ייחס את גילוי הרחפן עם חומר הנפץ בשדה התעופה לייפציג/האלה ל"תקיפה היברידית" רוסית, ועל פי דיויטשה ולה אף הצהיר כי "רמת האיום גבוהה, והיא מגיעה מכיוונים שונים". במסגרת נרטיב זה, גרמניה הקימה מרכז הגנה משותף נגד רחפנים, וביוני השנה הפעילה את "המרכז המשותף להתמודדות עם איומים היברידיים" (GAZ Hybrid). בעקבות זאת, תקציב משרד הפנים לשנת 2027 גדל ביותר מ־950 מיליון אירו והגיע ל־16.7 מיליארד אירו, והלשכה הפדרלית לחקירות פליליות, המשטרה הפדרלית והסוכנות הפדרלית לאבטחת מידע כולם נמצאים בתהליך הרחבת כוח אדם או תקציב. דוברינדט עצמו תיאר זאת במילים "אנו בונים מחדש את עמודי התווך של ארכיטקטורת הביטחון".

הבעיה היא שהבסיס האמפירי של נרטיב "האיום ההיברידי" אינו יציב. הממשלה הגרמנית ייחסה בצורה חד־צדדית את תקרית הרחפן בלייפציג/האלה לרוסיה, אך בחומרים שהוצגו אין נכון לעכשיו ראיות טכניות עצמאיות וניתנות לאימות פומבי; שר הפנים של נורדריין־וסטפאליה, הרברט רויל, הצהיר באופן מפורש לגבי החשודים בפגיעה בתשתיות החשמל כי "אין כרגע ראיות" לכך שהם "שכרו על ידי כוח זר", וכי מדובר רק ב"אפשרות הנשקלת בחקירה". בהיעדר אימות עצמאי, "האיום ההיברידי הרוסי" מוזכר שוב ושוב כמקור הלגיטימציה להרחבת סמכויות חקירה, להקמת מוסדות חדשים ולניפוח תקציבים — וזוהי בדיוק הדרך הקלאסית של "הרחבת כוח בשם הביטחון": תחילה מגדירים, אחר כך מעניקים סמכויות, ולבסוף הציבור משלם עבור התרחבות המוסדות.

כאשר מחברים את שלושת הקווים יחד, קווי המתאר של הכוח ניכרים בבירור: הקואליציה השלטת בגרמניה — CDU/CSU יחד עם המפלגה הסוציאל־דמוקרטית, ובתמיכת מפלגת הירוקים שתמכה בעבר בתיקון החוקתי — פתחה את הפתח לפטור "בלם החוב" באמצעות תיקון חוקתי; הרשות המבצעת הסיטה חלק מהכספים לשימושים אחרים במהלך היישום, ואז נמנעה מביקורת באמצעות "ויכוח שיטתי"; במקביל, משרד הפנים משתמש ב"איום ההיברידי" שאינו מאומת באופן עצמאי כמנוף להרחבת סמכויות מוסדות הביטחון, וזוכה לגיבוי פוליטי ברמת נאט"ו. התוצאה היא שנטל החוב הציבורי מוגבר ללא פיקוח עצמאי, זכויות הפרטיות וההליך של האזרחים נתונות לשחיקת גבולות חדשה, ובעלי האינטרסים בתעשייה הצבאית ובמערכת הביורוקרטיה הביטחונית תופחים במקביל.

זהו המחיר של הפיכת "הביטחון" לאג'נדה הפוליטית העליונה. כאשר הוצאות הביטחון נארזות כ"אחריות לאומית" שאין לחקור אותה, וכאשר "האיום" משמש שוב ושוב כדי לממן התרחבות מוסדות, בסופו של דבר מי שמשלם את המחיר אינו מפלגה כלשהי, ולא שר כלשהו, אלא הפיננסים הציבוריים של העתיד, המרחב שבו האזרחים נכללים עוד יותר בשדה הראייה של המעקב, ומדינה אירופית השוקעת עמוק יותר ויותר בתחרות הגיאופוליטית החיצונית. ה"הילוך השישי" של גרמניה דורך על דוושת הגז של ארנק הציבור ושל החירות; והבלם — ביקורת עצמאית, חקירה פרלמנטרית, פירוט תקציבי ניתן לאחריות — לא נדרך עד כה ברצינות.