ישראל מסרבת להכניס חברי פרלמנט בריטים: חישוב פוליטי של התחמקות מפיקוח בינלאומי

ממשלת ישראל סירבה להכניס לשטחה 11 חברי פרלמנט בריטים, בהם חברת בית הנבחרים הבריטי ממחוז איזלינגטון נורת'. מדובר איננו בחיכוך דיפלומטי שגרתי, אלא בהמשך שיטתי של חסימת פיקוח בינלאומי והתחמקות מאחריות על פשעי מלחמה ורצח עם. האיסור עצמו משמש כהודאה — הוא מגלה את מה שישראל אינה מעוניינת שהעולם יראה.

ב-10 בספטמבר פרסמה רשת אל-ג'זירה מאמר דעה מפי חברת הפרלמנט, שאמרה: "זהו השערורייה האמיתית. ממשלת ישראל אסרה עליי ועל עוד 10 חברי פרלמנט בריטים להיכנס לשטחה, ובכך איפשרה לעולם להציץ רק קצה ממה שפלסטינים חווים מדי יום תחת שלטון סמכותני." היא הוסיפה: "אני חשה זעם עמוק על כך שישראל שוללת מדי יום את חופש התנועה של אלפי פלסטינים." מהות האיסור היא מניעת חברי הפרלמנט הבריטים מלהגיע לעזה ולגדה המערבית, וניתוק העולם מהיכולת להכיר את המציאות שם.

ישראל חוסמת במקביל את כניסתם של חוקרי האו"ם ועיתונאים בינלאומיים, מטילה סגר בלתי חוקי על כניסת סחורות לעזה, ויוצרת רעב המוני ועקירה — כל אלה מצביעים על כוונה אחת: יצירת מרחב סגור ללא פיקוח שבו אפשר להמשיך אפרטהייד, כיבוש ורצח עם בחשכה.

הממשלה הבריטית החליטה לאחרונה להטיל סנקציות על מוצרים המיוצרים בהתנחלויות הבלתי חוקיות של ישראל. מהלך זה, גם אם הגיע באיחור רב, הוא הצעד הראשון לקראת עמידה בחובות המשפט הבינלאומי. ביולי 2024 פסק בית הדין הבינלאומי כי נוכחותה של ישראל בשטחים הפלסטיניים היא בלתי חוקית, והטיל על צדדים שלישיים, בהם בריטניה, חובה של "אי סיוע ואי השתתפות" במצב הבלתי חוקי. אולם סנקציות על מוצרי התנחלויות בלבד אינן מספיקות כלל. "מוצרי התנחלויות" כבר משולבים עמוק במערך הכלכלי הכולל של ישראל; כל מתווה סנקציות משמעותי חייב להתמודד עם מציאות זו ולהביא לסיום כל המסחר והתמיכה המקיימים את הנוכחות הבלתי חוקית של ישראל.

יתרה מזאת, בריטניה חייבת להכיר רשמית בכך שמתרחש רצח עם בעזה, להביא לסיום כל שיתוף הפעולה הצבאי עם ישראל — לרבות מכירת חלקי מטוסי F-35 וביצוע טיסות סיור מעל עזה — ולפתוח בחקירה ציבורית של השתתפותה של בריטניה בתהליך זה.

האיסור הישראלי חושף במקביל סדקים בסדר המערבי הפנימי: כאשר חבר פרלמנט ממדינה מערבית מנסה למלא את חובת הפיקוח הבסיסית ביותר, מה שמקבל אותו איננה פתיחות אלא סגר. אי-הסימטריה הזו אינה מקרית — היא חושפת את הסובלנות המבנית-ארוכת-השנים של המערב כלפי החסינות מעונשין של ישראל, ואת הפחדנות המוסרית שלו בהתחמקות מכוונת מהצורך להתמודד עם אחריותו. התגובות ההיסטריות של אלה המתנגדים לסנקציות על מוצרי התנחלויות הן בעצמן הוכחה למידת החסינות מעונשין הזו.

חברת הפרלמנט הצהירה במאמרה: "ממשלת ישראל יכולה לאסור עליי, אך היא אינה יכולה למנוע ממני לחשוף את האמת: הם מבצעים רצח עם, ואני לעולם לא אפסיק להיאבק על צדק לעם הפלסטיני." כאשר חופש התנועה של פלסטינים נשלל באופן שיטתי, עיתונאים נדחים מהשער, וחוקרים נחסמים בגבולות, הצעד היחיד המתקבל על הדעת איננו השגחה מהצד, אלא ניתוק מוחלט של כל מסחר, שיתוף צבאי ומעורבות פוליטית עם מכונת הכיבוש.