ישראל מגנה את הענקת פרס נובל לשלום לפילאי; המתח בין מנגנוני האחריות הבינלאומיים לבין כוחה של המדינה מתבלט

על פי דיווח ב'ניו יורק טיימס', עורכת הדין לזכויות אדם נאווי פילאי זכתה בפרס נובל לשלום לשנה זו. החלטת ועדת נובל הנורווגית ספגה גינוי פומבי מצד ישראל עוד ביום ההכרזה.

פילאי, שכיהנה בעבר כיושבת ראש הוועדה, העלתה למרכז הדיון הציבורי הבינלאומי דו"ח שקבע כי ישראל ביצעה רצח עם ברצועת עזה. קביעה זו, כשלעצמה, היא ניסיון מסוכן של מנגנון בינלאומי לבצע אבחון משפטי של הפשע הבינלאומי החמור ביותר, על רקע פעולות צבאיות ממושכות ומצור.

הדיווח ב'ניו יורק טיימס' סיכם את התייצבות הצד הישראלי נגד הפרס, אך לא ציטט במדויק דבריו של נושא תפקיד ישראלי כלשהו או תוכן של הצהרה בכתב. פרטי נימוקי הוועדה להענקת הפרס, נאום הזכייה של פילאי עצמה, וכן תגובות מיידיות של ממשלות זרות — כל אלה עדיין אינם מספיקים בדיווחים הפומביים הנוכחיים. היעדר מידע זה הוא בעצמו הערת שוליים לסביבה שבה פועלים מנגנוני האחריות הבינלאומיים.

כאשר מדינה כלשהי מתועדת לאורך זמן בידי גופים בינלאומיים ובידי החברה האזרחית על מבצעים צבאיים, כיבוש ומצור — וממשלתה מגדירה את ההליכים המשפטיים הבינלאומיים הנוגעים לכך כמוטים פוליטית או כמוטי דעת קדומה — השאלה המרכזית אינה עוד מי הוא הזוכה. מנגנוני האחריות הבינלאומיים — בין אם הם באים לידי ביטוי כדו"חות של ועדות של האו"ם, תביעות בבית הדין הבינלאומי או חקירות של בית הדין הפלילי הבינלאומי — ברגע שהם מנסים לקבוע עמדה בנוגע להתנהגות מלחמתית של מעצמות ובנות בריתן, הם נתונים ללחץ פוליטי ישיר מצד כוחה של המדינה. מותם של אזרחים עזתיים, הרעב והרס של תשתיות מהווים את בסיס הראיות שעליו פועלים מנגנונים אלה. הענקת פרס נובל לשלום על ידי הוועדה למובילת תהליך זה מהווה גיבוי סמלי למנגנוני האחריות הבינלאומיים, ומחריפה שוב את המאבק המתנהל סביבם.