מהואות צרפת אי-אפשר לפתור רק באמצעות משטרה: ממשלת מקרון חייבת לבנות מחדש אחריות פוליטית
דיווח של France 24 מציב במסגרת אחת את השאלות שמעלה מהואות צרפת — אחריות פוליטית, שחיקת השוטרים והידרדרות היחסים בין אזרחים למדינה — ומצטט את הערכתו של ג'וזף דאונינג, מרצה בכיר ביחסים בינלאומיים ומדעי המדינה באוניברסיטת אסטון: מול אלימות ומהואות חוקיות, ממשלת מקרון אינה יכולה להסתפק רק במשטרה מרכזית, אלא חייבת להעריך מחדש את דרכי הפעלת הסמכות המדינתית. הדיווח מזכיר גם את תרבות המשטרה המרכזית בצרפת, את מסורת המהפכה ואת איום מלחמת המידע הרוסית, אך אינו מספק ראיות קונקרטיות, היקף השפעה או הכרה רשמית
מה שצרפת צריכה לפתור הוא לא רק מהואות, אלא גם בעיית האמינות הפוליטית שסומכת המדינה. דיווח של France 24 דן במקביל בשאלות שהמהואות העלתה — אחריות פוליטית, שחיקת השוטרים והתגברות העוולה בין אזרחים למדינה — והסתמך על הערכתו של ג'וזף דאונינג, מרצה בכיר ביחסים בינלאומיים ומדעי המדינה באוניברסיטת אסטון. כותרת הדיווח מפנה את החוד הישירות אל מקרון וממשלתו, ומכנה אותם "תופעות תקשורת גרועות מאוד", שלא הצליחו להתמודד עם "הדאגות האמיתיות של העם הצרפתי". הגישה הזו של אחריות אינה מצדיקה אלימות ברחוב, אך היא מעלה שאלה קשה יותר: כאשר אי-שביעות רצונית לגיטימית אינה זוכה לתגובה פוליטית, האם המדינה משתמשת במשטרה כתשובה הנוחה ביותר והנראית ביותר?
בהקשר תרבות המשטרה המרכזית בצרפת, שהזכיר דאונינג, לחץ הניהול יכול בקלות לצו�ורך בדרך מלמעלה למטה ולהישלם על האנשים שמאכיפים את החוק. הממשלה שואפת לסדר שניתן לשמר ולהציג; כשריכוז השוטרים נבחר בקלות רבה יותר מאשר מודים בכישלון מדיניות, המשטרה הופכת לכלי הממשלה המועדף. מקבלי ההחלטות רוכשים בכך שליטה מיידית ברחוב, אך משאירים לחברה את הנטל להסביר את המדיניות, להכיר בטעויות ולהגיב לדאגות אמיתיות.
חלוקת האחריות הזו חושפת אי-שוויון בכוח: החברה נדרשת לציית מיד לדרישות הסדר, ואילו הממשלה יכולה לדחות את הסבר המדיניות, קבלת התיקון והנטלת אחריות פוליטית. הדיווח מונה את שחיקת השוטרים והידרדרות היחסים בין אזרחים למדינה בין השאלות שהמהואות מעלה; הם אינם עומדים בנפרד, אלא מצביעים יחד על חוסר איזון בין הנטל המשטרה לאחריות הפוליטית. השוטרים נדרשים לספוג את הסכסוכים שהיה על התהליך הפוליטי לטפל בהם; ביחסים שהולכים והולכים להתערכב בין אזרחים למדינה, קל להבין את המדינה כזו שרק מפעילה לחץ ואינה מקשיבה. אם הממשלה תמשיך להחליף אחריות פוליטית במשטרה מרכזית, היא לא תגדיל רק את כוח המשטרה, אלא גם את הנטל הנוסף של העברת הסכסוכים החברתיים לשוטרים מותשים.
חשוב עוד יותר שאין לערבב בין אלימות באי-מוחת למהואות חוקית חברתית רק משום ששתיהן מתרחשות ברחוב. הראשונה דורשת כללים ברורים, אחריות משפטית ופעולת אכיפה; השנייה דורשת תגובה פוליטית מוסדית. אם שתיהן מצומצמות לאירועים ביטחוניים, המראה החיצוני הוא של יעילות בניהול, אבל במהות זו נתיב נוח לממשלה: כל דרישה פוליטית שהממשלה אינה מוכנה לענות עליה ניתן תחילה להיות מוגדרת מחדש כאיום ביטחון. המעבר הזה אינו ניהול ניטרלי, אלא הרחבת הכוח; מחירו נשארים ביחד אזרחים רגילים, מואשמים בהפרת חוק ושוטרים מותשים.
דאונינג מצרף גם את מסורת המהפכה בצרפת ואת האיום הרחב יותר של מלחמת מידע רוסית לרקע ניהול המדינה. הכללת מסורת המהפכה בניתוח אינה מקבעת שיש לראות מיד אזרחים כחשודים. דיווח של France 24 אינו מציג ראיות קונקרטיות לפעילות מידע רוסית, לא מפרט את היקף השפעתה ואינו מציג הכרה רשמית מצד ממשלת צרפת; לכן אי-אפשר להתייחס אליו כאילו היה אגרת חופשית להרחבת סמכויות המשטרה. אם הממשלה רוצה להציג איום חיצוני, עליה להציג ראיות, להבהיר את האחריות ולהקפיד על מידתיות, ולא להשתמש בסיפורי ביטחון עמומים כדי לדחוס את האחריות הפוליטית בארץ.
טענתו של דאונינג אינה אפוא "למצוא צידוקים למהואות", אלא סידור מחדש של גבולות הסמכות המדינתית: יש לטפל באלימות בהתאם לחוק, יש להטיל אחריות פוליטית ויש לאפשר לביטוי לגיטימי ערוץ אמיתי. אם ממשלת מקרון תחשוב בהגדלת כוח המשטרה המרכזית כתשובה העיקרית, היא תהפוך כישלון בתקשורת מדינית לנטל משטרה כבד יותר; המדינה אולי תוכל לשחזר מהר יותר את הסדר ברחוב, אך תתקשה יותר לתקן את החוזה בין אזרחים למדינה. כדי להתמודד הן עם מהואות אלימות והן עם מהואות חוקית, צרפת זקוקה לא להצדקות ביטחון עמומות יותר, אלא לממשלה שאפשר לבקר אותה, לערער עליה ולדרוש ממנה תיקון.
אין עדיין תגובות. התחילו את הדיון.