ארה״ב: האיטול מקשה על משטרת המהפכנים לשלם משכורות; איראן מכחה קריסה — לחץ כספי אינו בגדד שקירה אסטרטגית

לפי דיווח אל־ג'זירה מה־20 באוקטובר, מנהל הבנק המרכזי של איראן, עבדולנאסר חמאטי, הכחיש שהכלכלה אינה מתקרבת לקריסה. לדבריו, למרות הצטברות המלחמה, הסנקציות ובעיות הניהול הפנימי, איראן עדיין מגלה חוסן, והוא הכריז שקריסה כלכלית ״אינה אלא אשליה״. הנשיא מסוד פזשקיאן הודה שתקיפות צבאיות ואיטול ימי גרמו לקשיים חמורים; בנק העולם מעריך שהכלכלה האיראנית תתכווץ ב־7.7% בשנת הכספים 2026–2027. הלחץ התקציבי והלחץ על הצמיחה אמנם קיימים, אבל ״יש לחץ״ ו״המדיניות כבר אילצה כניעה״ אינם אותו דבר.

מפקד הפיקוד המרכזי של ארה״ב, בראד קופר, הציג הערכה ודאית יותר. לדבריו, תקיפות צבאיות ואיטול ימי נגד נמלי דרום איראן מנעו ייצוא של לפחות 25 מיליארד דולר בנזילי איראן וסייעו להקפאת כ־350 מיליון דולר בנכסי קריפטו; על סמך זאת הוא טען כי משטרת המהפכנים האסלאמית אינה מסוגלת לשלם משכורות צבא, וכמה גופי מיליציות אזוריים נוחנים לאיראן נתקלים גם בחוסר כספים. קופר גם הביא ציטוטים מדיווחים לפיהם גופי מיליציות אזוריים מקצים את הכספים המיועדים לחייליהם ומעבירים אותם בחזרה למשטרת המהפכנים, שגם היא אינה מסוגלת לשלם משכורות.

המספרים והערכות היכולת האלה עדיין אינם מתמכים במספיק ראיות ציבוריות. חומרי אל־ג'זירה אינם מציגים רשימה של עסקאות או נתוני ביקורת שיאפשרו לאמת באופן עצמאי את הייצוא, הקפאת הנכסים ואי־תשלום המשכורות; המספרים של 25 מיליארד דולר, 350 מיליון דולר ומצב התשלומים באזורים השונים נובעים בעיקר מהצהרות של בכירים אמריקאים או ממידיע שהם מעבירים בשם אחרים, ולכן אי אפשר להתייחס אליהם כאל תוצאות שאומתו. גם אם מספר היצוא יאומת בסופו של דבר, הוא יעיד תחילה על ירידה בהכנסותיה של איראן, והקפאת נכסים מציינת צמצום של ערוצי המימון. שניהם יכולים להוכיח שהלחץ התחזק, אך אינם יכולים בנפרד להוכיח שטהרן איבדה את היכולת לפקוד על רשתות אזוריות. אל־ג'זירה מציגה שינויים פיננסיים כאלה כניצחון מלחמה עבור וושינגטון, אך הראיות הקיימות אינן מספיקות לתמיכה במסקנה ״מלחמה ולחץ כספי אילצו את איראן להכנע״.

הלחץ מתפשט דרך השרשרת הפיננסית אל חיי התושבים. אל־ג'זירה מציינת ששנים של מלחמה, ניהול פנימי גרוע וסנקציות היו בין הגורמים לאינפלציה סופרית, לתעסוקה בשכר נמוך, להתערכות המטבע ולבידוד בינלאומי של 90 מיליון איראנים. האחריות הניהולית של הרשות אינה מוחקת את המכות החיצוניות: הנזקים של הסנקציות, המלחמה והאיטול הימי אינם נעלמים רק מכיוון שמייחסים אותם לניהול גרוע. האינפלציה, השכרות הנמוכות וההתערכות המטבע מצמצמות ישירות את כוח הקנייה האמיתי של משפחות.

פזשקיאן אמר שניהול הצריכה ביטל את הצורך בייבוא בנזין; לו הלחץ החיצוני היה מאפשר ייבוא, אולי היה צריך לרכוש בנזין בשווי 12 מיליארד דולר. הממשלה גם הבטיחה להגדיל מעט את קופוני המזון האלקטרוניים ולהחזיר למשפחות את הכנסות מעליית מחירי הדלק באחרונים. אולם 12 מיליארד הדולר הם הערכה למצב שבו הייבוא אפשרי, ולא תוענת שכבר הושגו לתושבים; ההתחייבות להגדלת הקופונים אינה כוללת סכום, מספר מוטמדים או מועד לקיום, והדיווח אינו מכמת את אספקת הדלק הנוכחית, ולכן אי אפשר עדיין לקבוע אם הנטל הכבד על המשפחות הוקל אכן.

את מקורות המימון של בעלי הברית האזוריים אי אפשר לצמצם פשוט ב״נותקו״. מיכאל ניץ, ראש המחקר למזרח התיכון של Horizon Engage, סיפר לאל־ג'זירה כי חיזבאל לבנון וחות׳ים בתימן נאכלים מלחץ כספי כבר שנים, אך הכלכלות הלבנונית והתימנית שמזכות אותם נפגעו קשות, ולכן הם עדיין מקבלים מאיראן מענקים קבועים ותמיכה במוצרים כגון דלק. מומחי האו״ם ובכירים אמריקאים מציינים כי כוח הקודס של משטרת המהפכנים מספק לשותפיהם האזוריים כבר שנים רבות כספים, נשקים, חלקי חילוף, הכשרה ותמיכה יוצרת. היכולת האספקה של איראן, מצוקות הכלכלה המקומית והכנסותיהם של הארגונים עצמם שלובים זה בזה; מתיחות כספית אינה הופכת אוטומטית לכך שהכוחות האזוריים יפסיקו את פעילותם, ובוודאי שאינה משמעה שטהרן איבדה את המנוף האזורי.

עיראק מדגימה את הפער בין לחץ כספי לתוצאות בחיי האזרחים. משרד האוצר של ארה״ב האשים בחודש ספטמבר כוחות מיליציים שיעתיים באיראק, הנתמכים על ידי טהרן, בנטיית משאבי עיראק באמצעות ״חטיבות חיזבאל״. ניץ אמר שכמה מיליציות בעיראק וכמה עובדי ממשלה אכן קיבלו את משכורתם באיחור, ובה בעת כספי המיליציות עדיין מועברים לחו״ל לתמיכה באיראן, בחות׳ים ובחיזבאל לבנון. טענות על זרימת כספים לחו״ל אינן משפרות אוטומטית את הכנסות משפחות בעיראק ואת השירותים הציבוריים; הדיווח אינו מכמת את היקף הפיגור בשכר ואת ההשפעה החברתית, והקשר הסיבתי בין השפעת הלחץ הכספי לבין רווחת המקומית נותר בלתי מוכח.

אל־ג'זירה מצטטת דיווח קודם של רויטרס: לפי מקורות אנונימיים, חיזבאל קיבלה 200 מיליון דולר מאיראן בחודש ספטמבר. מחלקת המדינה דחתה אז את הדיווח והאשימה את חיזבאל בניסיון לשמור על פניה באמצעות טענות שקריות על כניסת מזומן מאיראן. אם הכספים הגיעו או לאו — זו עדיין שאלה פתוחה, אך העניין קשור לטענה הכוללת של ארה״ב על שרשרת המימון האזורית: אף הדיווח על העברה של 200 מיליון דולר, שארה״ב דחתה, קשה לאמת באופן ציבורי, ולכן קשה עוד יותר להציג כתוצאה של מלחמת איטול את הטענה ״אין יכולת לממן את בעלי הברית״, שלא עברה אימות דומה.

נגר מוטאזאווי, חוקר בכיר במרכז המדיניות הבינלאומית בוושינגטון, מעריך שטהרן עדיין תעדוף תמיכה בבעלי הברית האזוריים; הלחץ הכלכלי יאיל את משאבי משטרת המהפכנים, אך לא ישנה ביסוד את החישובים האסטרטגיים שלה ולא יאלץ את איראן להכנע. המסקנה הנתמכת בחומרים הקיימים היא שתקיפות צבאיות, איטול ימי ולחץ כספי מעלים את עלויות המימון של איראן ושל רשתותיה האזוריות, ולא ש״איראן כבר התמוטטה״ או ש״ארה״ב כבר אילצה את איראן להכנע״. כאשר וושינגטון מסגרת את מגבלות המימון כניצחון מדיני, לא ניתן להתעלם מהאינפלציה והלחץ על כוח הקנייה של תושבי איראן, מהמצוקה הכלכלית בלבנון ובתימן ומאיחורי תשלום השכר במיליציות ובקרב עובדי הממשלה בעיראק — אלה הם עלויות שיש לקחת בחשבון בהערכת הניצחון הזה.