בית המשפט הפועל לערעור במחוז ה־11 של ארה״ב אישר את דחיית התביעה בתיק גביית המשכון במשך 17 שנה: הסכם משנת 2016 לא היה איסור מכירה קבוע

לפי דיווח של The Times of India, המצטט פרוטוקולי בית המשפט המפורסמים ב־Justia, ב־19 באוקטובר 2026 בית המשפט הפועל לערעור במחוז ה־11 של ארה״ב אישר את פסק בית המשפט הפועל המחוזי, שדחה את תביעתו של גרגורי בריאן מייערס, ודחה את בקשתו לבחינה מחדש של הפסק. מאחר שהדחייה היא בתוקף, מייערס אינו יכול להעלות שוב את אותן טענות באותו תיק. מחלוקת גביית המשכון על בית מגורים, שהחלה ב־2009, הגיעה בכך לסיום ההליכים ברמת הערעור הפדרלי.

המחלוקת נגעה לבית בנפולי, פלורידה. בנק אמריקה נקט בצעדים משפטיים בעקבות תשלומי המשכון שמייערס ואשתו, ברברה אן קלי, לא שילמו. בית המשפט בפלורידה קבע שהשניים לא שילמו 66 תשלומי משכון ותמך בהתקדמות הבנק בהליכי גביית המשכון; הזוג הגיש ערעור. כל עוד הערעור היה תלוי, מייערס הגיש בקשה להגנה לפי פרק 11 בבית משפט לחדלות פירעון במרילנד, ואילו זו חסמה זמנית מהבנק את נקיטת חלק מפעולי הגבייה. ההלוואה הוחזקה על ידי U.S. Bank National Association עבור קרן אמון של אגר אבטחת משכונות.

בנובמבר 2016 מייערס ובנק אמריקה הגיעו להסכם: הבנק רשאי להמשיך בנקיטת צעדים משפטיים, אך אינו מוסמש למכור את הנכס עד שהערעור של הזוג יסתיים באופן סופי לטובת הבנק; מייערס היה חייב להפקיד 5,000 דולר בכל חודש לחשבון בית המשפט במדינת מרילנד. אם הבנק ינצח, הכסף יועבר לבנק, אך יירשם בזיכוי חובותיהם של הזוג. מאוחר יותר טען מייערס כי הפקיד בסך הכול 70,000 דולר.

התנאים קשרו זה לזה את התשלומים החודשיים, איסור המכירה הזמני וזיכוי החוב לאחר ניצחון הבנק, אך לא העניקו למייערס זכות לאיסור מכירה קבוע, בלתי תלויה במשך ההסכם.

ב־2018 בית המשפט לערעור של פלורידה אישר את הפסק המקורי שתמך בגביית המשכון, וליכי הערעור של הזוג הסתיימו; בהתאם, תנאי איסור המכירה הזמני בהסכם חדל לחוג. ב־2024, לאחר שהבנק ניסה לתאם את מכירת הנכס, מייערס הגיש תביעה נוספת וטען שהבנק הפר את הסכם משנת 2016; כתב התביעה ותיקוניו טענו גם הרמת מרמה, הפרת חוק גביית החובות הפדרלי והפרת זכויות חוקתיות.

בית המשפט הפועל המחוזי חשב בתחילה שכתב התביעה המקורי לא הצביע בבירור איזה מעשה פסול נטען לכל נתמען, ולאחר מכן אישר למייערס לתקן את כתב התביעה. כתב התביעה המתוקן מנה שמות שונים של ישויות U.S. Bank, לרבות Credit Suisse First Boston Mortgage Acceptance Corp., אך טענות ההפרה, המרמה וגביית החובות נדחו בכל זאת.

בית המשפט הפועל לערעור במחוז ה־11 קבע כי הסכם משנת 2016 מעולם לא הבטיח לעצור את מכירת הנכס באופן קבוע, אלא היה בתוקף רק במהלך הערעורים של הזוג; לאחר סיום הליכי הערעור ב־2018, המשך הבנק בגביית המשכון לא הפר את ההסכם. לדעת בית המשפט, מייערס לא הציג מספיק עובדות לתמיכה בטענת המרמה. בית המשפט גם ציין שהגנת חדלות הפירעון מיועדת לתביעות שמוגשות נגד חייב; לאחר שמייערס הגיש בעצמו את התביעה, לא יכול היה עוד להשתמש בבקשת חדלות הפירעון שהגיש במחוז קולומביה כדי לחסום את דיון בית המשפט. בית המשפט לערעור קבע גם כי הגדרת ישויות בנק בשמות שונים כאותו נתמען לא השפיעה על התוצאה.

לכישון מייערס היו שלושה ספי התגר: משך ההסכם, זיהוי הנתמענים ובסיס העובדתי של טענת המרמה. להסכם היה תוקף ברור, ואי אפשר היה לדרוש ממנו איסור מכירה קבוע; אופן זיהוי ישויות הבנק בשמות שונים לא השפיע על התוצאה; טענת המרמה, מצדה, חסרה מספיק עובדות. לאורך 17 שנה המחלוקת עברה בין הליכי חדלות פירעון, בתי המשפט בפלורידה, בית המשפט הפועל המחוזי ובית המשפט הפועל לערעור; במהלך תקופת ההסכם מייערס המשיך להפקיד בכל חודש, ואילו הבנק שמר את זכותו להמשיך בגביית המשכון. מהפרשנותו של הפסק את ההסכם ניכרת אי־סימטריה ברורה: הבנק הוגבל באיסור מכירה במהלך הערעור, ואילו כספי המשכן שמייערס הפקיד ייזקו מהחוב אם הבנק ינצח; עם סיום הליכי הערעור, איסור המכירה הזמני חדל.