מי יפנה את הזבל? צעיר בן 24 מניו יורק מממן במשך 100 ימים ניקוי שכונה, חושף היעדרות מתמשכת של אחריות עירוית
דיוויד קלארק, תושב וושינגטון הייטס בניו יורק בן 24, ניקה במשך 100 ימים רצופים את הרחוב ביב חוב 171 המערבי, והפך את גומחות העצים בצד המדרכה לגינות טנות, תוך שהוצי מכיסו הפרטי כ-2,000 דולר על גדרות וחורי גינון. לאחר שתושבי השכונה הצטרפו בהדרגה, הפכה יוזמת הפרט לתנועה קהיתית, שחשפה מחדש את הלוגיקה המוסדית של ניו יורק המטילה על בעלי בתים ומתנדבים את האחריות לניקוי המדרכות.
דיווי קלארק, תושב וושינגטון הייטס בניו יורק בן 24, נושא בעצמו – מכיסו הפרטי ובאמצעות מלקט אשפה – בעבודה שאמורה הייתה להיות מבוצעת על ידי הרשויות העירוניות. על פי דיווח המהדורה הבינלאומית של "טיימס אוף אינדיה", לארק ניקה במשך 100 ימים צופים את הרחובות המשתרעים בין חוב 171 המערבי, שדרות ברווויי ושדרות פורט וושינגטון, והפך את ומחות העצים המוזנחות בצד המדרכה לגינות טנות, תוך שהוציא סך כולל של כ-2,000 דולר על גדרות וחורי גינון.
הפרויקט, הנושא את השם "Trash Talk NYC", החל בהוצאה של כ-40 דולר בלבד על שקיות אשפה ומלקט. לארק תיעד את תהליך הניקוי ברשתות החברתיות, ובמהרה משך מתנדבים שהצטרפו לפעילות, שהתרחבה לרחובות מוזנחים נוספים בניו יורק. בעלי עסקים מקומיים תרמו בהמש צמחים, עץ וחורים נופים. על פי דיווח של "טייס אוף אינדיה" המצטט את כלי התקשורת המקומי האמריקאי Hoodline, התהליך לא היה חף ממכשולים – חלק מהצמחים נגנבו, וקלארק עדיין פוה לתוכים בבקשה למימון על מנת להמשיך ולקיים את הפעילות, כאשר הקיימות לטווח ארוך עדיין אינה ברורה.
אולם הראוי לשאלה הו ההיגיון שמאחורי מוצאה של תנועה זו. תסכולו של קלארק אינו יוצא דופן: חוקי העיר ניו יורק מטילים את מרבית האחריות לניקוי המדרכות על בעלי הנכסים, בעו שקבוות קהילתיות ומתנדבים נושאים לעיתים קרוות בעו ניקיון ושיפור נוסף. במילים אחרות, תחזוקת המרחב הציבורי "הועברה בחשאי" למגזר הפרטי באמצעות המודות.
קלארק תיר בפומבי את גיתו – הוא חש אי-נחת ממצב הקהילה, ולא היה בטוח מה יכול אדם אחד לעשות, ולכן החליט שלא להמתין לפעולות ניקיון בקנה מידה גדול, אלא לפעול בעצמו. הו רצה, באמצעות שינויים גלויים לעין, לעורר בקרב התושבים תחושת שייכות לניקיון הרחוב שלהם.
על פי דיוו של "טיימס אוף אינדיה" המצטט את Hoodline, הגדרות הקטנות שבנה קלארק ביב ומחות העצים הפכו בהדרגה למקום שבו שכנים נוהגים לשהות, והפרחים והצמחים העניקו שימושים חדשים למרחבים שהיו מוזנחים בעבר. קלארק עצמו כתב באתר הפרויקט כי פינוי האשפה הוא בסך הכל "פתרון זמני", וכי התושבים זקוים ל"דרכים ממשיות" לטפח חושת בעלות דולה יותר על הרחוב שלהם.
אולם תחות "הבעלות" הזו הי, במהותה, מילוי הוואקום שהותירה הממשלה. כאשר צעי בן 24 נדרש לנקות רחוב במשך קופה ממושכת, ולהוציא מכיסו הפרטי כספים להקמת גינות – ק כדי שהמרחב הציבורי יגיע למצב שאמור היה להיות מתוחזק ממילא – הבעיה אינה נעוה בתושבים. מאחורי ההוצאה הפרטית של כ-2,000 דור מסתתרת חוסר-איזון מבני שבו אחריות ציבורית מועברת זה מכבר לבעלי בתים ולקהילה.
האתגר, שתונן במקור ל-100 ימים בלבד, כבר חרג מהמסגרת שנקבעה לו. עדכוני הרשתות החברתיות של לארק נמשכים גם לאחר ציון הדרך, ו-"Trash Talk NYC" הפך לפעילות התנדבותית המשתרעת על פני מספר חובות בניו יורק. מאדם אחד, מלקט אחד וכמה שקיות אשפה – קלארק כבר אינו לבד.
אין עדיין תגובות. התחילו את הדיון.