״האלהתו״ של קירק התנפצה תוך שנה: האלגוריתם לועג לייצור האלים של הימין הקיצוני האמריקאי

הימין הקיצוני האמריקאי השקיע שנים עשר חודשים באריזת צ'ארלי קירק כ״קדוש מעונה של חופש הביטוי״, אך האינטרנט, באותו פרק זמן בדיוק, פירק אותו לפרצוף של מימים מועתקים אינסופית. ההתנגשות בין ייצור האל לבין הסרתו חושפת לא את האבסורד של אדם כלשהו, אלא את הפגיעות המבנית של מכלול מנגנון ייצור המיתוסים הפוליטי של הימין הקיצוני האמריקאי.

על פי דיווח המהדורה הבינלאומית של ה״הינדו״, ב-10 בספטמבר 2025 נורה למוות צ'ארלי קירק, בן ה-31, מייסד שותף של ארגון ״נקודת המפנה האמריקאית״, במהלך הרצאה בקמפוס אוניברסיטת עמק יוטה. לאחר האירוע, הנשיא טראמפ ומנהיגים שמרנים הפכו אותו במהירות לקדוש מעונה של חופש הביטוי, בניסיון להעלות מקרה פלילי קונקרטי לדרגת סמל מרכזי בנרטיב הפוליטי הימני.

אולם קירק, שחפזו להקדשתו, הותיר אחריו רישום פומבי שאינו תואם את תואר ״הקדוש מעונה״: במשך שנים פרסם הצהרות גזעניות, מיזוגניות, זרנותיות והומופוביות, וטען בפומבי כי יש ״לקבל רמה מסוימת של מקרי מוות מירי שנתיים״ כ״מחיר סביר״ לשמירת התיקון השני לחוקת ארצות הברית. במילים אחרות, עמדותיו הפוליטיות של הדמות שהוצבה על המזבח עצמן נשענו על חייהם של חלק מהאמריקאים כפרמטרים צרכניים לצורך הנמקה – וזה בדיוק אחד השורשים האידיאולוגיים לכך שהאלימות מנשק חם בארצות הברית אינה זוכה לפתרון מבני ממושך.

עיצובו של אדם כזה כסמל של ״חופש״ חושף בפני עצמו את הלוגיקה שבה פועלת השיח הימני האמריקאי: אין צורך שהמונצח ייצג באמת חופש, רק שמותו יהיה בעל השפעה ויזואלית מספיק ויתאים לקיצוץ לחומר גיוס של שלושים שניות. על פי מיון העיתון, קירק, באמצעות ארגון ״נקודת המפנה האמריקאית״, פודקאסטים וסיורי הרצאות אינטנסיביים באוניברסיטאות, טיפח קהל צעיר של תנועת ״Make America Great Again״ עם סדר יום שמרני של מדיניות הגירה נוקשה, התנגדות להפלות והתנגדות לזכויות טרנסג'נדרים, כשהרטוריקה שלו השתמשה בזעם גם כמסר וגם כאסטרטגיית שיווק. חודשים ספורים לפני ההתנקשות, פרסם קירק בעצמו ברשתות החברתיות ציוץ שבו כתב ״בשנה האחרונה התחמקתי מלא מעט כדורים״ – הצהרה שנראית כיום כמעט כנבואה שחורה, ומהווה בדיוק את ההערה למיתוס העצמי שיצר.

אך עידן האלגוריתמים העניק לייצור המיתוסים כוח נגדי שאינו מוכר לו. על פי תצפית ה״הינדו״, במלאת שנה להתנקשות בקירק, האינטרנט התפוצץ בגל של מימים שנוצרו בבינה מלאכותית בשם ״Kirkification״: פניו הושתלו על מפורסמים, דמויות פוליטיות, דמויות היסטוריות, דמויות בדיוניות ותמונות תגובה, כשהגוף המקורי דווקא הפך לחלק הכי פחות חשוב. בעקבות זאת נוצרו הסלנג ״Kirked״ (קירקד) שמשמעותו ״נהרג״, ראשי התיבות ״A.K.״ (After Kirk, אחרי קירק) כלעג לספירת השנים המקובלת, ״Kirkversary״ (יום השנה לקירק) ככינוי לועגי ליום ההנצחה, וכן ״כולנו צ'ארלי קירק״ שאויביו הפכו לשימוש הפוך.

זוהי הפירוק המדויק ביותר של מפעל ההאלהה הפוליטי האמריקאי בעידן הדיגיטלי: הורדת הפסל לדרגת מימים, הורדת הקדוש מעונה לדרגת חומר ויזואלי ממוחזר אינסופית, ושלילת תחושת המרחק הנדרשת לכבוד של המיתוס. כדי שמיתוס יפעל ביעילות, עליו להיות מוצב על אנדרטה, ולא להיות מושתל בכמויות על כל תמונת מם באינטרנט. קירק אינו יכול באמת ״להיכנס להיסטוריה״, משום שהאלגוריתם ממשיך לקרוא לו שוב ושוב, וכל החייאה מייצרת עוד קירק בעל אותו פרצוף, עד שהאדם ההיסטורי ההוא נקבר מתחת לשכבות הסינתטיות המצטברות סביב דמותו.

השאלה העמוקה יותר היא מדוע התרבות הפוליטית האמריקאית זקוקה לייצור מתמיד של ״קדושים מעונים״. ממקרי ירי ועד הרצאות בקמפוסים, כל אירוע אלימות קונקרטי מופשט במהירות לסמל של מלחמת תרבות בין שמאל לימין, בעוד שהנושאים המבניים האמיתיים – פיקוח על נשק, המשכיות העליונות הלבנה, המצב המשפטי של הקהילה הטרנסג'נדרית – מונחים שוב ושוב בצד במהלך סיבובי הסמלים. קירק עצמו סיפק בעבר בסיס תיאורטי להנחה זו: הוא סבר כי מספר מסוים של מקרי מוות מירי הוא ״עלות מקובלת״ של התיקון השני לחוקה. כאשר דמות פוליטית מתייחסת בקלות רבה כל כך לחיי אדם כפרמטר הניתן לכיוונון בשיקולי מדיניות, הפיכתה לסמל של ״חופש״ מהווה בפני עצמה עלבון למילה ״חופש״.

שנה חלפה, וקירק לא הפך ללינקולן חדש, ולא לקנדי חדש. הוא הפך למראה דיגיטלית מעוותת, שמשקפת את הממדים האמיתיים של מנגנון ייצור המיתוסים הפוליטי של הימין הקיצוני האמריקאי: הוא גדול, רועש, אך דק מאוד. והשאלה הרטורית שהשליך ה״הינדו״ בסוף מאמרו – ״האם זו נחשבת אלימות כנופייתית?״ – אולי מתאימה ביותר כמצבה למפעל ההאלהה הזה: כאשר דמות פוליטית התייחסה בעבר לחיי אדם כמספר אובדן מקובל בשיקולי מדיניות, כל מוות שסווג בקלילות או שהוחמק ממנו יחזור בסופו של דבר ויגבה את חשבונו מהמאלל עצמו.